להקה: Mehadeth
אלבום: Cryptic Writings
ז'אנר: Hard Rock \ Metal
שנת יציאה: 1997
בשביל להתחיל סיקור על מגהדת' כמובן שחובה להוסיף את הפתיחה הצפויה (אם אתם כבר מכירים אותה בע"פ, אמליץ לכם לדלג עליה) על דייב מאסטיין הג'ינג'י העצבני והמופרע שעף ממטאליקה והקים לה מתחרה שעקבה אחרי הקריירה של אחותה הגדולה וניסתה תמיד להצליח יותר ממנה. אחרי שורה של אלבומי ת'ראש מטאל איכותיים ויצירתיים (שלטעמי מתעלים גם על האלבומים בני אותה התקופה של מטאליקה) הגיעה שנת 1992. מטאליקה כבר אחרי האלבום השחור ומגהדת' אחרי Rust In Peace שמהווה את הצעד הראשון שלהם בתחום המלודי יותר של הת'ראש ומכאן והלאה יתחיל השינוי בסגנון הלהקה שיסתיים בשנת 2007. אחרי CTE שהיה אלבום מדהים ומלודי יותר ו-Youthenasia שהיה אלבום הארד רוק \ האבי מטאל חביב הגיע לו האלבום בו אנו עוסקים כרגע - Cryptic Writings שהיה גם הוא אלבום הארד רוק (אפילו בלי ההאבי מטאל בחלק מהשירים!) אבל היה בו קסם אחר שהצליח להעפיל על Youthenasia החביב ועל Load\ReLoad המאוסים והוא הצעד האחרון לפי שגם מגהדת' נכנסה למלכודת השעמום וחוסר היצירתיות של השנים 1999-2007.
בחירת השיר הראשון נראית לי מאוד תמוהה בהתחשב בכך ש-Trust הוא שיר חלש, דביק ומשעמם. הפתיחה בונת המתח שלו (שבנתה גם את ההתרגשות בתחילת ההופעה בשנה שעברה) נשמעת טוב,הלמות התופים והבאס הכבד עושים טוב על הלב ואז מגיע הריף המשעמם של השיר והמילים הנורא מיותרות שלו (שלא לדבר על הפזמון שיותר דביק מסופר גלו) שפשוט הורסים את הכל. ופה כבר מגיעה התהייה: למה לעזאזל השיר האיום הזה והשיר החלש השני She-Wolf הם היחידים ששרדו מהאלבום הזה ונשארו בסט ליסטים של הופעות הלהקה כשיש בו שירים הרבה יותר טובים? לקראת סוף השיר יש הפוגה קלה בדמות קטע גיטרה מלודי וחביב, אחריו סולו נחמד והנה שוב, השיר חוזר. על הבושה הזו הגיע Almost Honest לכפר. השיר קצבי, ממולא בריפי הארד רוק מגניבים, בפזמון קליט וחביב ובקול קצת יותר משוחרר של דייב שעושה טוב על הלב. בשלב מסוים דייב מנמיך את הטונים, הקצב יורד בצורה קצת פסטיגלית ונכנס הסולו האדיר של השיר ומחזיר אותנו לפזמון המצוין שלו. אחלה פיצוי והנה כבר הציפיות מהאלבום הזה מתחילות להשתנות לטובה.
ה-Unforgiven II של האלבום הזה מגיע מיד אחר כך בדמות Use The Man שהמלודיה העיקרית שלו היא אקוסטית ולמרות שלרוב אני נוטה לא לחבב את הגיטרה האקוסטית, החיבור שלה פה לקול המדוכדך של מאסטיין ולגיטרה החשמלית פשוט מדהים. הפזמון החשמלי יותר גם לא מאכזב ונותן מנה הגונה של רוק שקט יותר ממה שהיינו מצפים מהמאסטיין שלנו. ואם כבר מדברים על מאסטיין, הביצועים הווקאליים שלו עד כה מצוינים, מרגשים לפעמים ולמרות שהוא עדיין שמר על קול הצפרדע הרגיל שלו (והלא מקצועי בעליל) הוא נשמע רציני יותר וכיף לשמוע אותו. בשלב הסולו מתחילים להעלות את המהירות ואחרי הסולו הפזמון הולך ונהיה מהיר יותר ויותר בצורה כמעט ת'ראשית והשיר מאיץ עד הסוף הפתאומי. אחרי Mastermind הקצבי והמעט גרובי שבו מאסטיין מבצע משחק מצוין בין הקול הנמוך יותר שלו (בגבול הנמוך. זה בכלזאת מאסטיין) לבין קול בטונים גבוהים מאוד שחודרים את המוח מגיע The Disintegrators שככל הנראה נועד להזכיר לנו שעם כל ההארד רוק שקיבלנו עד עתה, עדיין מדובר במגהדת', אגדת הת'ראש ולא איזו AC\DC. השיר הזה הוא כבר שיר שכמעט נוגע בת'ראש עם תיפוף ת'ראשי גדוש דאבל באס, ריפים מהירים ושירה גבוהה מאוד של מאסטיין. זה אמנם אחד השירים שהכי מנוגדים לרוח האלבום אבל הוא גם אחד האהובים עליי בו ומראה שמגהדת' לא שכחו מי הם ומאיפה הם באו גם אחרי חמש שנות התנסות בחומר פחות כבד.
I'll Get Even מחזיר אותנו לרוח האלבום עם הריפים האיטיים והמלודיים יותר, התיפוף האיטי והשירה הכמעט לוחשת. הבאס פה מורגש מאוד ומהווה גשר מצוין בין הגיטרה לתופים והפזמון הקליט שלו תופס את המאזין ולא מרפה מהראש שלו גם לאחר ההאזנה. הקטע שבאמת מרים את השיר הזה לדעתי מגיע לקראת הסוף עם המון גרוביות והשיר היה יכול להיות משעמם יותר בלעדיו (למרות ששאר הקטעים ללא ספק טובים). אחריו מגיע Sin שהוא בעצם עוד שיא באלבום לדעתי (ובחיי, אני לא מבין למה הם כבר לא מופיעים איתו אבל עם Trust כן..) שוב מאיץ עם סולואים מדהימים בין הבתים, פזמון מצויין, השירה של מאסטיין רק מגביה כאן ולבסוף מגיע הקטע האיטי יותר מלא הבאס שמבחינתי הוא פשוט אקסטזה מוחלטת. כל קטע וקטע בשיר הזה מדגים את היצירתיות של מגהדת' שלמרות שלא הובילה אותה לראש המצעדים ולעקוף את מטאליקה מבחינת פופולאריות, עדיין משאירה אותה ברמה גבוהה הרבה יותר מזו של יריבתה.
אחרי A Secret Place המצוין והכיפי, Have Cool, Will Travel בעל הניחוח הדרומי ו-She-wolf הפופי והמשעמם מגיעים שני השירים הסוגרים של האלבום שמהווים קריצה לעבר של הלהקה ונקודות שיא באלבום. Vortex מזכיר לי את Tornado of Souls ואם לרגע נתעלם מהשירה של מאסטיין, נמצא שהפתיחה והריף שמוביל את רוב השיר מזכירים מאוד את Tornado עם קטע דיבור קצרצר שעושה לי פלאשבאק ל-Ashes In Your Mouth. השיר הזה בעצם הוא מין שילוב של הת'ראש של הלהקה עם הגישה הרוקיסטית של האלבום הנוכחי כשבולטים בו גם שני סולואים שלא מזכירים שום דבר ששמענו ממגהדת' קודם ונשמעים פשוט מעולה. אחריו מגיע השיר הסוגר FFF שהריף המוביל שלו מזכיר דווקא את Motorbreath של מטאליקה אי שם משנת 1983. השיר עצמו הוא שיר ת'ראש נטו (למעט הפזמון החביב שלו שמתיישב בראש ולא יוצא) שמחזיר אותי לימים עברו כשמגהדת' עשו ת'ראש נוסח Rust In Peace. פחות או יותר כמו קודמו הת'ראשי אולי קצת יותר, The Disintegrators.
וכאן לדעתי מגהדת' מיצו את הכיוון הניסיוני (ויש שיגידו הממוסחר) שלהם. אחרי האלבום הזה הגיעו שלוש זוועות איומות שרק לאחריהן (ואחרי פירוק והרכבה מחדש שלא כלל אף שכיר חרב מההרכב הקלאסי) מגהדת' חזרו לנתיב הבטוח אבל המוצלח שלהם. האלבום הזה הוא ללא ספק אחד הדברים היותר טובים ששמעתי בתחום ההארד-רוק, הוא ברובו הגדול יצירתי, מעניין, מנגן על מיתרי הרגש והכי חשוב, לא שוכח לרגע מאיפה הוא בא. למרות שהוא לא נחשב לאלבום טוב ע"י רוב מאזיני Megadeth אני חושב שהוא פשוט פיסת אמנות ויצירה שמגיעה לה הרבה הערכה. הרבה מעבר למה שהיא מקבלת. אם אתם אוהבים את מגהדת', מומלץ לתת האזנה (למרות שלא בטוח בכלל שתאהבו את האלבום הזה). אם אתם חובבי הארד רוק, גם מומלץ לתת לו האזנה. Have Cool, Will Travel.
4.5/5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה