להקה: Enter Shikari
אלבום: A Flash Flood of Colour
ז'אנר: Post-Hardcore
שנת יציאה: 2012
שוב הם עשו את זה. שוב הם השתנו להם והנה כ-5 שנים אחרי האלבום הראשון Enter Shikari נראים ונשמעים אחרת לגמרי. הם התחילו ב-2003 את הדרך כלהקת מטאלקור אלקטרוני וילדותי וב-2007 הוציאו אלבום ראשון אחרי כמה הוצאות קודמות. האלבום שהיה כיפי ומעניין הציג את אותה להקה של ילדי פוני תזזיתיים שעושים מטאלקור עם תוספת של מוזיקה אלקטרונית אבל נראה שלא לוקחים את עצמם מאוד ברצינות עם שירים מעט שטותיים. ב-2009 הלהקה שינתה כיוון והשירים הפכו למעט יותר מלודיים, עם יותר אלקטרוניקה ויותר שימוש בשירה נקייה על פני הגראולים (שאצל Rou, סולן הלהקה שניהם מצויינים) שהפכה ליותר גברית (במגבלות הגבריות של שירה נקייה בקור ככלל) ופחות ילדותית. הליריקות נעשו רציניות יותר וירדה הכמות המעיקה של קטעי המעבר האלקטרוניים המשעממים עד מוות. בהמשך גם ירד הפוני מהראשים של רוב חברי הלהקה רשימת השירים התקצרה והנה אנחנו עם Enter Shikari מודל 2012. אין פוני, המוזיקה נשמעת יותר מגובשת ובוגרת, הליריקות ממשיכות בקו הפוליטי והרציני, הגיטרות נדחקו מעט לטובת המוזיקה האלקטרונית (שחוטאת לה מדי פעם ב-Dubstep שנשמע לא רע אגב) ו-Rou המצוין עשה עבודה טובה מאוד על עצמו וכעת השירה הנקייה שלו מרשימה, הגראולים שלו כבדים ומקצועיים יותר והצווחות שלו ייחודיות יותר ומוסיפות לשירים.
את האלבום אפשר לחלק ל-3 קבוצות. יש את השירים האגרסיביים יותר שמזכירים לנו שהלהקה עדיין מנגנת קור במלוא העוצמה, יש את השירים שהם לא מאוד כבדים אבל יש בהם את העוצמות שלהם ולמרות שכמות הגראולים, הריפים הכבדים, המהירות והדאבל באס לא ממלאים אותם הם עדיין מהנים וגורמים להדבאנג אכזרי. הקבוצה השלישית מכילה שלושה שירים שנשמעים כאילו Enter Shikari התבלבלו וחשבו שהם Coldplay. אני לא מוצא שום תיאור טוב יותר לשלישייה הזו. שירים עייפים מדי, מלודיים מדי ומאולצים מדי שהיה עדיף אם לא היו בכלל.
בקבוצה הראשונה יש לנו את System... Meltdown שיחד בונים כניסה הדרגתית לתוך האלבום. אמנם System... הוא לא שיר מטורף, הארדקורי במיוחד או איך שלא תרצו לקרוא לזה אבל הוא כתוב טוב ובנוי כחלק אחד עם השיר שבא אחריו. ...Meltdown כבר נכנס במלוא העוצמה עם ברייקדאון אלקטרוני מסחרר ומיד עובר חזרה למהירות גבוהה ומטיף לנו לפרק כבר את המדינות. השורה שתפסה אותי ומבחינתי נכונה והייתה נכונה תמיד היא "Countries are just lines, drawn in a sand with a stick" וכבר בשיר הראשון הלהקה חושפת אותנו למסר שלטענתה היא מעבירה בכל שירי האלבום (ולמעשה גם בקטע הפתיחה של האלבום הקודם - We must unite! חייבים להתאחד!). מסר שמעודד גלובליזציה ואיחוד של האנושות תחת מטרייה אחת ושמירה על העולם שלנו שנהרס בגלל זיהום ומלחמות. השיר הבא בקבוצה הוא Sssnakepit המוכר יותר שמתחיל בסולו דאבסטפ (למעט התופים ופה זה המקום להלל את המתופף שמחקה במקצועיות מדהימה את המקצבים האלקטרוניים) ועובר לשאר השיר שמזכיר לי מטאלקור על גבול הגרוב מטאל ובסופו ברייקדאון רצחני. יש לציין גם את Arguing With Thermometers שנפתח כבד ועובר לשיר קליל יותר אבל עדיין מביא קריצות של כבדות פה ושם ועוסק בהרס של הטבע או את Ghandi, Mate Ghandi שהחלק האלקטרוני שלו (בפתיחה הדי ארוכה) נשמע קצת כמו הצליל הקומי של החלקה על בננה בסרטים בלופים ושלאחריו השיר מתפתח בכיוון מעט דת'קורי וכולל ניסיון לעשות גראול של Chris, הבסיסט הלא יוצלח ועטור הפוני שבחיי, באלבום הזה הוא זמר פשוט נוראי ולא משנה באיזה סגנון הוא מנסה לשיר.. בשביל מה זה היה הכרחי? באלבומים הראשונים הוא אמנם עשה עבודה נפלאה בחלקת השירה אבל פה זה איום ונורא - והתמוטטות עצבים של Rou עם עידוד קל מהחברים שמחזיר את השיר לכיוון קצת פחות כבד. האחרון בחלק הזה הוא Hello Tyrannosaurus, Meet Tyrannicide שבחלק אחד שלו מלווה בשירה נקייה וזמזום אלקטרוני ובחלקו השני הוא כבד יותר ומלווה בצווחות של Rou כשכל הכלים חוברים לשיר קור עצבני.
בקבוצה השנייה יש לנו את Warm Smiles Do Not Make You Welcome Here שאמנם שקט בחלקו הגדול אבל השירה מלאת הרגש של Rou בפזמון, הקצב המדבק והריף הקליל עושים את העבודה ובגיבוי החלק היותר רועש, הדיבור האלקטרוני המגניב שחוזר באלבום מדי פעם והברייקדאון הגדול יוצרים שיר מצוין שלוקח את מה שהם עשו באלבום הקודם והופך אותו לאפילו יותר איכותי ומקצועי. השיר השני שסוגר את הקבוצה הזו הוא Pack of Thieves שמתחיל בפתיחה קצת חלשה ביחס להמשך הקופצני שמציג את השינוי ש-Enter Shikari עברו עם הזמן. יש פה נתח גדול של אלקטרוניקה שנשמעת טוב, גיטרה זניחה שתורמת ככלי רקע ושירה נקייה מעט מלוכלכת ופרועה של Rou שמצליח לסחוף בשיר הזה ומראה ששירה נקייה לא חייבת להישמע כמו מה שעשו ממנה חבריו לז'אנר. הברייקדאון שנפתח בדיבור אלקטרוני (אני מת על זה) ובצווחה מכניס עניין לשיר וגורם לטלטול בלתי פוסק של הראש עד החזרה לשיר והסיום המצוין.
בקבוצה המיותרת שוכנים כמה שירים שמציגים מגוון בעיות מרגיזות במיוחד. הראשון הוא שיר הכמעט פופ שגורם ל-Enter Shikari להישמע Post-Coldplay יותר מאשר Post-Hardcore - Search Party שמכיל את אותו Chris המעצבן עם הקול המחריד בפזמון. באופן כללי הגישה בשיר הזה איומה ונשמעת כמו חיפוש אחר קהל רחב יותר והייתה יכולה להיכנס בתור הסאונד של הפרסומות של רשת "פלאפון". אני ממש לא מצפה לזה מ-Enter Shikari ולמרות שלקרוא לשירים כמו Wall או Gap In The Fance "כבדים" יהיה חטא וטמטום, לפחות הם היו מעניינים ויצירתיים ולא משעממים כמו השיר הזה. הבא בתור הוא Stalemate האקוסטי כמעט לגמרי שמציג נגינה בנאלית ושירה בנאלית בתוספת שורות מקוממות כמו "זרחן נופל על פלסטין" (ואם אני צריך להסביר לכם למה זה שקר שנובע מבורות בריטית טיפוסית אני אמליץ לכם לקרוא קצת על ההיסטוריה של צה"ל ולגלות שהדבר הזה קרה רק פעם אחת ושאנחנו חטפנו זרחן חזרה לאחר מכן על טיל פלסטיני). באופן כללי אני לא סובל שירים אקוסטיים שנעשים ללא טעם ונכנסים לאופנת ה"נתן גושנים" החדשה. אני פשוט לא מסוגל לשמוע את זה וציפיתי מהם ליותר. האחרון ברשימה הוא גם השיר שסוגר את האלבום - Constelations שמציג ניסיון נואש לחזור למה שנעשה בשיר האחרון של האלבום הקודם שהיה מדהים בכל קנה מידה. אבל מה? השיר הזה יצא מלוקק מדי, מאולץ מדי ובאופן כללי הייתי מנחש שזה שיר של שלמה ארצי אם הוא היה אינסטרומנטלי לפני שהייתי מהמר עליהם (ויש לי סיבה טובה. באלבום שלו מ-2004 "צימאון" שהיה משעמם ומעצבן יש שיר שדי דומה לדבר הזה). בקיצור, הקבוצה הזוועתית של האלבום שעדיף היה אם לא הייתה נכנסת ומלכלכת אלבום שהיה יכול לקחת חמישה כוכבים ולהיות הפסגה בקריירה של הלהקה.
בכל אופן, למרות הכתם יש פה אלבום מקצועי שהעבודה הקשה עליו וההתבגרות של ההרכב בין האלבומים פשוט זועקים מכל פינה שלו (חוץ מאלה המעצבנות). שומעים פה הרכב מגובש יותר מבחינת החומר שיוצר שירים מעניינים לרוב עם שכבה אלקטרונית עבה יחסית שמייחדת אותם ועשויה טוב (מה שמוביל לזה שהיא פשוט מוסיפה המון ללהקה בכלל ולאלבום בפרט), באס מוצלח שמוסיף המון עומק לצליל, Rob המתופף המוכשר שמוביל קטעים שלמים בצורה יוצאת דופן ומצליח להתחקות אחרי הקצב הבלתי אפשרי שמכתיבים הקטעים האלקטרוניים בשירים כמו Sssnakepit באופן מדויק ומוריד את הצורך בקצב אלקטרוני דופק מוחות והופך את המוזיקה לחיה יותר והגיטריסט Liam שבהינתן המרחב והמקום נותן ביצועים טובים אבל הרבה פעמים הופך לתפאורה ונדחק לצד. על Rou אני מאמין שחפרתי הרבה אבל בשירים כמו Pack of Thieves השירה הסוחפת והמרגשת שלו פשוט לא יוצאת מהראש ובקטעים כמו בברייקדאון של Sssnakepit הגראולים שלו מוסיפים לכבדות ולטירוף במוזיקה (Until We're Not!). האלבום הזה אמנם פחות טוב מקודמו לפי דעתי אבל כשלעצמו הוא מדהים ונותן מנת Post-Hardcore עשויה היטב ישר לפרצוף. אני נהניתי - יאבה דאבה דו!
4/5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה