סקירת אלבום: Behemoth - The Return of The Northern Moon

להקה: Behemoth

ז'אנר: Black Metal

שנת היציאה: 1992

אני סבור שאת הלהקה הבאה מאזין המטאל הממוצע מכיר גם אם אינו שומע אותה ובכל זאת אני גם סבור שאת החלק האפל הזה בהיסטוריה שלה לא הרבה מכירים. Behemoth ידועה לכל כלהקת דת' מטאל כבדה ורצחנית שלא מפחדת להתיר את דמן של הדתות ולדון בנושאי המזרח הקדום, שטנים ושנאת הדת ולמרות זאת, את החלק הזה שבנה את השלהקה לא הרבה מכירים. לאלו שבכל זאת לא שמעו על הלהקה אומר שזו להקה פולנית שהוקמה בשנת 1991 כשחבריה היו בני ארבע עשרה בלבד ולאחר תקופה בת שבע שנים בה עסקו בבלאק מטאל מלוכלך ושטני עברו לדת' מטאל כוחני ובזכותו קנו לעצמם מקום של כבוד בקהילת המטאל העולמית.

לאחר דמו אחד שאינו שמיע עקב סאונד נוראי באכות ירודה, הקליטו Behemoth (דאז בעל ונרגל) את הדמו השני שלהם The Return of the Northern Moon שיצר את הלהקה מחדש בסאונד שמיע, נגינה כבדה וכמויות ענק של אווירה אפלה וליריקה שטניסטית כתובה היטב. הדמו מכיל בעיקר קטעי מעבר שמעבירים את המאזין בין השירים ויוצרים חוויה רציפה של רוע ושטנה טהורים עם הקור האירופאי המקפיא (ולמרות זאת זה מרגיש לפעמים יותר מדי), חוויה בת 29 דקות בלבד. למרות זאת, אני מאמין שזו ההוצאה הכי טובה שלהם בתקופת הבלאק מטאל וזה היה איתות לבאות שמראה את כשרונם הרב של שני בני השש עשרה.

האלבום מתחיל בהדרגתיות עם קטע הפתיחה of My Worship שמזדחלת לה במה שנשמע כמו טקס פגאני במנגינה כבדה ומאיימת שמובילה אותנו לשיר הראשון באלבום Summoning of The Ancient Gods שנפתח בנגינת גיטרה מצמררת ומציג לנו את אותם Behemoth ישנים וטובים של שנות התשעים המוקדמות. המילים המזעזעות לא מאחרות לבוא ובתיאור מדויק אנו נחשפים לאותו טקס שהחל בקטע הפתיחה, טקס התאבדות וזימון שד. השיר ממשיך במנגינה המצמררת ומוריד הילוך בשלב מסוים כדי להשתנות במאה ושמונים מעלות לקטע מהיר, אווירתי ומעט גרובי שעובר בסופו של דבר למטר בלאסט ביטים רצחני וחוזר לאותו ריף שמוביל את השיר ברובו. השילוב של המילים והמנגינה בשיר הזה יוצר אווירה שחורה ומצמררת כמיטב הבלאק מטאל של אז שלא מומלץ לשמיעה בלילה בשום פנים ואופן. בניגוד לרוב סולני הבלאק שצווחים את נשמתם בצווחות גבוהות יחסית, מתבלט פה נרגל בגראולים שלו שנמוכים יחסית לבלאק מטאל בפעם האחרונה לפני שיעבור גם הוא לטון גבוה הרבה יותר. לבסוף עובר השיר לקטע המעבר The Arrival שמכיל יללות זאבים לרקע מנגינה לילית שמפגינה עוד מהחושך והקור של השיר הקודם.

השיר הבא מתחיל במנגינה איטית אליה מצטרפים התופים בקצב מהיר יותר ונרגל בשירתו המגורגרת והנמוכה. לאחר מכן המנגינה מורידה הילוך ונרגל ללחישות מסייטות ולאחר כדקה אנו חוזרים לקצב המהיר הקודם ולאותו ריף מצמרר ולאחר מכן עוברים למטר בלאסט ביטים נוסף שממשיך באותה אווירת אימים בה המאזין מצוי מתחילת האלבום. בסופו של השיר התופים נעלמים וכל מה שנשאר הן נביחותיו של נרגל וריף מצמרר נוסף שדועך לו עד סיום השיר שמסתיים בצליל צורם. לאחר שהסתיים לו Dark Triumph אנו עוברים לעוד קטע מעבר בן דקה, אווירתי גם הוא שבמעבר חלק עובר לפתיחת השיר Rise of The Blackstorm of Evil. השיר הארוך באלבום נפתח באיטיות ולאט לאט נגרר לו וגורר אותנו יחד איתו. הוא עובר לקטע תופים מצויין ומעט צבאי וחוזר לעצמו מיד לאחר מכן כשהנגינה הכבדה חוזרת ומכה במאזין, מלחיצה ומצמררת אותו ומקפיאה 

אותו בקור של היער הפולני. הקטע הצבאי חוזר על עצמו שוב ולאחר מכן הקצב עולה ומתיישר בקו אחיד עם השירים הקודמים ושוב חוזר לאותו קטע צבאי עשוי היטב כשנרגל זועק לאדוניו השטן בשלושה שמות שונים. בבת אחת המנגינה נעלמת ואנו חוזרים למנגינה שמזכירה את קטע הפתיחה ונשיבת רוחות קרות. לאט לאט מתווסף לו הגשם לצלילי הרוח ולאחר מכן אנו עוברים לקאבר ללהקת Hellhammer. שני הגאונים הצעירים מצליחים לעמוד ברף אותו הציבו Hellhammer ומבצעים את השיר באופן מדויק שמזכיר מאוד את המקור. השיר משתלב היטב באווירה הקרה והמלנכולית של האלבום ואף על פי שהוא שייך לתקופה אחרת לחלוטין, הם מבצעים אותו בצורה שנשמעת כאילו הוא נכתב במיוחד לאלבום הזה. אין מה לומר חוץ מלשבח את נרגל ובעל על הביצוע המדויק והעוצמתי לשיר שמהווה אבן דרך מרכזית בבלאק מטאל והמחווה הזו לחלוצי הז'אנר נמצאת בדיוק במקום.

האלבום מסתיים בקטע האינסטרומנטלי Goat With a Thousand Young שהוא ארוך יחסית לקטעי המעבר והפתיחה שמתחיל בצלצולי פעמון ומנגינה אווירתית שלדעתי אין יותר מתאימים מהם לסיים אלבום אווירתי שכזה. המנגינה וצלצולי הפעמון נמשכים להם על פני שלוש הדקות של קטע זה והוא מרגיש כמו יציאה מהיער הסבוך והחורפי ומהטקסים השטניים אליהם נכנסנו בקטע הפתיחה ולאט לאט הקטע מוציא את המאזין מהכפור ודועך לו ובכך מבשר על סיום האלבום. לסיכום, מוצג לפני המאזין כשרונם של השניים במלוא הדרו מעט לפני הנפילה שתבוא בדמו הבא ותסתיים רק בשנת 1999 כאשר בעל כבר יהיה בחוץ והלהקה תשנה כיוון לחלוטין. מעט חבל שהם לא המשיכו באותו הקו והייתי שמח לו אלבומם המלא הראשון היה נשמע כך ולא כמו בליל של רעשים וצווחות חסרות טעם. למרות זאת ולמרות אורכו הקצר של הדמו, יש לנו פה פיסת יצירה איכותית שנשכחה בצד ומכילה את מה שהבלאקר הממוצע צריך כדי לישון טוב בלילה ולסייט לנצח את הסובבים אותו. אווירה יש, סאונד מצמרר יש, מילים נוטפות רוע יש, מה עוד אני צריך בחיים?

4/5

סקירת אלבום: Wreck of The Hesperus - Light Rotting Out

להקה: Wreck of The Hesperus

ז'אנר: Funeral Doom Metal

שנת היציאה: 2011

Wreck of The Hesperus היא להקת Funeral Doom Metal  אירית שהוקמה בשנת 2004 ומאז מפציצה בהוצאות איכותיות שרמתן גבוהה בהרבה לטעמי מכל להקות הז'אנר גם יחד. הליריקות שלהם אפלות ומצמררות, המוזיקה שלהם חדה, כבדה ויצירתית ויש בהם את כל מה שצריך כדי שחובב מטאל כבד אך לא ארוך מאוד כמוני ישב לשמוע אלבום בן שלושה שירים וכארבעים דקות בהנאה.

את הלהקה הכרתי בקיץ הקודם דרך החנות של הלייבל Total Rust שפרסמה כי האלבום בו אנו דנים יימכר אצלם בצירוף קישור יוטיוב לשיר הראשון באלבום. עד אז לא טרחתי להתעניין בז'אנר שנחשב לז'אנר קטן יחסית למרחיקי לכת במטאל שמאופיין בנגינה איטית ומונוטונית עד מוות ובשירים ארוכים (אפילו ארוכים מאוד) ולמרות זאת השיר סחף אותי לשמוע את האלבום הקודם, The Sunken Threshold (בין היתר כי לא הצלחתי למצוא הורדה לאלבום החדש) ומשם נפתחתי לז'אנר חדש בו לא מצאתי להקות מעניינות מאוד אך את זו שהכירה לי אותו לא יכולתי להפסיק לשמוע.

בצורה דומה לאלבום הקודם של הלהקה The Sunken Threshold, נפתח האלבום בגרגורים תמוהים שהפעם התארכו למשחק גרגורים בגבהים שונים בלווי קטע דיבור קצרצר שמוביל אותנו הישר אל העולם המעוות של Wreck of The Hesperus. לאחר קטע קצר זה נכנס במלוא עוצמתו השיר Kill Monument עם ריף כבד ומרסק עצמות ותיפוף יצירתי שיחד עם הגיטרה יוצר אווירה חשוכה ואפלה. הסולן מוביל את השיר בצווחות "סיילמיות" למדי ומתאר את המצבה המטונפת מדם ובשר אדם תוך שהוא מוסיף לחשכה הכללית באלבום. השיר אמנם מונוטוני ברובו אך מתפתח לעתים רחוקות ולאחר מכן חוזר לאותו ריף מרכזי ונוטף מדם. מלבד כך, בולט באמצעו קטע שממלא אותו השקט כאשר מדי פעם נכנסת מהלומת תופים וגיטרה שנכבית ונותנת לצלילים להדהד להם וזה רק מוסיף לאווירה הקודרת כאשר בשלב זה המאזין מרגיש כמו בהיכל ענק, כמעט מוחשי שלצליליו המהדהדים מתווספת הליריקה המשלימה את התמונה המזוויעה.

במעבר חלק יחסית בו הדי הגיטרות מהשיר הקודם מובילים לשיר הבא נפתח השיר Ces Pit People ועובר להילוך גבוה יותר. הכבדות והמונוטוניות שרדה את המעבר בין השירים וגם האהבה לשקט והדי הגיטרה והתופים עברו לשיר הזה. כמו בשיר הקודם, התיפוף יצירתי ומבוצע בצורה מעולה והגיטרות עדיין גורמות למאזין להרגיש כמו באותו היכל מתים שחור ומלא דם. באמצע השיר מצוי חלק קצת יותר גרובי (במגבלות הז'אנר) שיוצר רפלקס הדבאנג כמעט מיידי. הליריקה מתארת חדר מלא גופות נרקבות כשהקור והצללים סובבים אותן והדיוק בליריקה שמאפשר למאזין לדמיין את אותו חדר ממשיך ויוצר תמונה מעוותת ומוחשית. בסיום השיר שהוא סיום ארוך מאוד מתווספת גם שירת רקע נשית שמעצימה את האווירתיות שבו ונמצאת בדיוק במקום ביחד עם התיפוף שגורר את המאזין לאט לאט והגיטרות המנסרות שמפיצות קור יותר מהמזגן הממוצע.

השיר האחרון באלבום הוא בן עשרים ואחת דקות ולכן הוא גם הארוך ביותר בו והוא מחולק לשני קטעים ביניהם מפרידות ארבע דקות בהן הצלילים נפסקים לחלוטין ונבנים לאט לאט לקראת החלק השני. השיר מתחיל בצלילי נקישות על ברזל ולחישות נשיות שלא מומלץ למי שמעוניין לישון טוב לשמוע בלילה. את הפתיחה הזו עוטפים צלילי רקע מצמררים ולאחר כשתי דקות מתחיל השיר בריף כבד ורועש ובתיפוף איטי כאשר אותם צלילי רקע ממשיכים עם חלקו הראשון של השיר. הליריקה מתארת טקס דתי ומלאה בתיאורי הגופה המוקרבת עד כדי גועל. באמצעו של החלק הראשון נכנסת מנגינה מלודית יחסית שעוברת חזרה לריף המרכזי שמאט לו וממשיך באותה המנגינה במשך כמה דקות עד לעצירה מוחלטת של המוזיקה למשך שתי דקות בהן יש רק צליל רקע מונוטוני וחלש כשהדפיקות על הברזל חוזרות בשקט הפעם. לאט לאט הצלילים מתגברים להם כשברקע יללות, מה שמבשר לנו על פתיחתו של החלק השני של השיר. הצלילים מתגברים לכדי שירה נשית מלווה במנגינה מעט הזויה שמזכירה את המעבר בין חלקי השיר Echoes של Pink Floyd כשברקע נשמעים צלילי טפטוף מים ועוד צלילים ברורים פחות. לאחר ארבע דקות הכניסה לחלק השני, בבת אחת חוזרת המוזיקה כשהיא מלווה שוב בצלילי רקע שנשמעים כמו צפצפה (עוד אזכור קל לפינק פלויד שאני בספק אם הלהקה הושראה מהם) ואת הגיטרה מלווה מעין הד שמוסיף לעוצמה שלה. הסולן צווח ציטוט ארוך מספר יחזקאל אשר מלא בכאב וסבל. המהירות עלתה ביחס לחלק הראשון וביחס לשאר האלבום בכלל וחלק זה מהיר יותר (שוב, במגבלות הז'אנר). בדקה השש עשרה נכנסת שירה נקייה שמוסיפה לקודרות של השיר ומבוצעת בצורה מושלמת ומראה שסולן הלהקה מסוגל לסחוב בכבוד גם שירה נקייה וקודרת וגם את הצווחות המיוסרות שלו שנשמעות כאילו דקרו אותו ישר בלב. המנגינה ממשיכה לה עד שלבסוף היא דועכת וחוזרת למצולות החושך מהם יצאה ואנחנו חוזרים לאור.

אחרי מכת האופל והרשע הטהורה שספגתי בארבעים הדקות בהן מתנגן לו האלבום אני יכול ללא ספק לומר שזה  אחד מהאלבום הכי טובים ששמעתי. הוא אלבום מהסוג שאפשר לאהוב אותו בשלמותו או לשנוא ולגדף אותי על  בזבוז הזמן שכן הוא לא מרבה להשתנות אך במה שיש לו להציע הוא מציע את תמצית היופי, המוחשיות והאופל  שבז'אנר המעייף והעמוס הזה. אני חייב לציין לטובה את הסאונד של התופים שפשוט משך אותי לשמוע את  הלהקה ואת המתופף שעושה באלבום הזה עבודה מצוינת ונותן עבודה כמעט מושלמת בגזרה שלו כשהוא מוביל  את הכאוס ואת הגיטרות שמכניסות את כל הקור והאופל של האלבום בצורה מרוכזת וחדה כמו סכין. הסולן \  גיטריסט שלהם עושה עבודה מצוינת בצווחות מקפיאות הדם שלו ובשירה הנקייה והמצמררת. לסיכומו של עניין,  קיבלנו פה פיסת אמנות מושלמת שמכילה את כל הרגש והעוצמה שצריך באלבום כל כך כבד ואני כבר לא יכול  לחכות לאלבום הבא. בינתיים נותרנו רק אני, הלילה החשוך וששת השירים שהלהקה הוציאה עד היום מלבד כמה  EP's ודמואים ואני כבר לא יכול לצפות ולראות מה הם יעשו ולאן הם יקחו את המוזיקה שלהם באלבום הבא.

5/5

סקירת אלבום: Machine Head - Unto The Locust

Machine Head :להקה

Groove \ Thrash Metal :ז'אנר

שנת היציאה: 2011

בספטמבר האחרון יצא אלבומם החדש של Machine Head כשאתגר גדול רובץ על כתפיו והוא לנצח את אלבומם הקודם שנחשב שיא היצירה שלהם. אתגר מכובד. את הלהקה הכרתי בקיץ הקודם דרך אותו אלבום, The Blackening שהיה אלבום ארוך וקשה להתחברות וכאחד שלא ממהר לאהוב שירים בני עשר דקות לקח לי המון זמן לעכל אותו אך כשהצלחתי, התאהבתי במלודיות הגאוניות ובשילוב בין המלודיה לבין האגרסיביות שבלטו כמעט בכל שיר בו ובליריקות העמוקות שלו וכמובן בשירה של רוב שמובילה את האלבום ומצליחה לרגש. לכבוד יציאת האלבום החדש פיתחתי ציפיות רבות ורצתי להשיג אותו בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי, דבר שללא ספק התברר כהשקעה חכמה באלבום חכם.

לאלבום הזה ישנם כמה מאפיינים בולטים שהמשיכו עם הלהקה מימי The Blackening. ראשית כל, יש פה משחק מתמיד בין המלודיה לאגרסיביות שמוביל למבנה די ברור ברוב השירים של פתיחה שקטה, מלודיה אגרסיבית, חלק מלודי יחסית ושקט עם סולו וחזרה לאגרסיות. בנוסף לכך, האפיות היא חלק חשוב באלבום והיא מלווה אותו כמעט לכל אורכו וגורמת לו להרגיש כמו פסקול לסרט מלא מתח ואווירה אפלה שלא תבייש אף להקת בלאק מטאל. המאפיין השלישי מצוי בשירים הארוכים שהפעם אורכם הממוצע הוא כשבע דקות (שלא כמו באלבום הקודם בו השירים עברו בחלקם את העשר דקות) אך הלקח שנעשה הוא קיצוץ בכמות השירים מה שמותיר אותנו עם אלבום בן שבעה שירים וכחמישים דקות.

האלבום נפתח בשיר I Am Hell שנפתח באקפלה של רוב פלין שמרמזת על האפיות המורגשת באלבום. השיר בנוי בשלושה שלבים וכאשר עוברים את שלב האקפלה מגיעה פתיחה שנייה, כבדה במיוחד שממשיכה את הקו הדרמטי של החלק הקודם ומובילה אותנו לחלק האחרון והעיקרי, המהיר והת'ראשי יותר שמסתיים בברייקדאון רצחני שמבטיח הדבאנג עד סוף השיר או כיליון מוחלט של הצוואר. השיר מהווה את אחת מנקודות החוזקה של האלבום ומהווה פתיחה בועטת לאלבום גרוב מטאל כועס, אפי ועם זאת גם מלודי.

מיד אחריו נכנס השיר Be Still And Know שנותן לצד המלודי של הלהקה לצאת. הוא פחות כבד ביחס לשאר השירים באלבום והוא גם קצר יחסית אליהם ("רק" חמש וחצי דקות). השיר נבנה לאט עם פתיחה מלודית מרשימה שלבסוף הופכת לשיר גרובי וקופצני שמלווה מחד בצרחותיו המאסיביות של רוב ומאידך בשירה הנקייה המרשימה שלו. כמו בשיר הראשון, גם כאן האפיות מורגשת מאוד והשיר נותן תחושה ויזואלית כשכל מרכיביו תורמים לתחושה זו ללא יוצאים מן הכלל. אחריו נכנסת פצצת הגרוב של האלבום בדמות הסינגל היחיד שיצא מהאלבום -Locust- ושמפציץ בגרוביות כמעט לכל אורכו, כאשר באמצעו כיאה ל-Machine Head נמצא גם קטע מלודי ושקט וסולו מרגש. הקליפ שיצא לשיר מרשים אף הוא ומציג מתקפת ארבה שזולל כל דבר הנקרה בדרכו.

השיר This Is The End ממשיך את המומנטום של Locust ולאחר פתיחה מלודית של כדקה עובר למצב כבדות מקסימלית ומתפרץ בריפים שמזכירים בלאק מטאל ותיפוף שנשמע תחילה כמו בלאסט ביטים אך בשמיעה  חוזרת מתגלה כמעבר מורכב, מהיר ומרשים במיוחד. השיר מהיר מאוד, שלא לומר המהיר ביותר באלבום (בקטעים מסוימים הוא אפילו מעלה אסוציאציה סליירית). ההרס מגיע לאחר מכן עם Darkness WIthin שמהווה נקודה חלשה באלבום שמופיעה בדמות שיר שקט וחלש מאוד. ביחס לשאר השירים באלבום שמשלבים  בין אגרסיביות כמעט רצחנית לבין מלודיות ורגש, השיר הזה מונוטוני מאוד ומשעמם. אין בו שום עניין. אין לי ספק שאם היו מוותרים עליו, האלבום היה נשמע שלם וטוב יותר, אך למרות זאת יש בו כמה נקודות שיא שמונעות ממנו להפוך לשפל טוטאלי כמו הסולו שלחלוטין מציל אותו מלטבוע בים המונוטוניות וחוסר ההיצע. בסה"כ ניתן להצביע על השיר הזה כניסיון רע לחקות את השיר המוצלח Now I Lay Thee Down שהופיע באלבומם הקודם והיה שיר שקט יחסית ומרגש.

אחד השירים האהובים עליי באלבום, Pearls Before The Swine נפתח בהרעמה של התופים וריף כבד שמוביל לשיר מהיר שלי עושה אסוציאציה לז'אנר הדת' המלודי בכלל ובפרט לאלבום Slaughter of The  Soul. לכל אורכו של השיר משולבים ריפים מלודיים בריפים כבדים בתוספת המתופף הרצחני של הלהקה שמספק מהירות, תיפוף ת'ראשי בחלק מהשיר וגרוביות שלא משאירה את המאזין אדיש וכופה עליו הד באנג עד מוות. אבל איך אפשר להמשיך בלי לתת את מכת המוות השנייה של האלבום הלא היא Who We Are שמתחילה בגימיק שתחילה היה נראה חביב ולאחר מכן הפך למעיק וילדותי, שירת ילדיו של רוב. בשמיעה ראשונה זה אמנם תפס את האוזן אך לאחר כמה שמיעות זה התחיל להיות די מביך אפילו והשיר הזה מרגיש יותר מדי. הוא מהווה את נק' החולשה השנייה באלבום כיוון שאין בו שום דבר מיוחד,שום התפתחות, שום דבר שמראה את הצדדים החזקים של הלהקה, בעוד שהוא מציג ליריקה לוקה בחסר, סימפוניות מיותרת בתחילתו  ובסופו ושיעמום אחד ענק. 

נדמה ש-Machine Head הבינו והפנימו את הצדדים החזקים שלהם שיוצרים יחדיו אלבום גרובי, כבד ועם זאת מלודי שכיף לשמוע אך עם זאת נדרשת מהם גם ההבנה של הנקודות החלשות שלהם כך שהאלבום יהיה  מושלם. אז מושלם הוא לא, גם משתווה ל-The Blackening הוא לא, אך אין ספק שזה אלבום מצויין שייזכר ללהקה המשובחת הזו לטובה. אמנם הוא רק דוגמית מהיכולות של הלהקה מפאת אורכו הקצר (יחסית) והיה טוב  יותר אם היו מוסיפים עוד שניים או שלושה שירים אך מלבד שני השירים החלשים באלבום, יש לנו חמישה שירים מנצחים כמיטב המסורת של הלהקה שהופכים את האלבום מבחינתי לאלבום השני הכי טוב שלהם.

4/5