AudioSurf

                                                                             
                                                                         שם: Audiosurf
                                                                         גאנ'ר: puzzle/rhythm
                                                                         תאריך יציאה:   15,2,2008

תמיד יש מקום לדבר חדש, ולמרות שעד עכשיו סיקרנו אני וחברי הקבוצה רק אלבומים של להקות חשבתי שהגיע הזמן לרענן את העניינים. לכן כתבתי את הסיקור הזה, הסיקור הראשון בבלוג שהוא על משחק מחשב. כמובן  שלמשחק חייב להיות קשר כלשהו למוזיקה, ובגלל שלמשחק הספציפי הזה יש קשר יוצא דופן למוזיקה החלטתי לסקר אותו.

Audiosurf הוא בעצם משחק המשלב מוזיקה, רקעים ססגוניים, ואפשרויות משחק שונות. כשהמטרה העיקרית בכולם היא לאסוף בלוקים בשלל צבעים ולהתאימם לשלישיות בכל צורה שהיא כדי לקבל עליהם נקודות. לכל צבע ניקוד משלו, אולם אתם יכולים לשנות ולהתאים ניקודים לצבעים שונים בהגדרות. נשמע מלהיב לא? אני יודע שלא, אבל זה לא מה שיפה במשחק הזה. ב-Audiosurf אתם יכול לבחור כל שיר שאתם רוצים (ושנמצא על המחשב שלכם), המשחק יתאים את עצמו לקצב המוזיקה ולזרימה שלה, ובנוסף לכך הוא  גם ישנה את הרקע שלו על פיה. אם השיר קצבי, שמח ומקפיץ הרקעים יהיו זוהרים מצבעים, ואילו אם השיר איטי ורגוע, לא רק שהצבעים יהיו צבעים רגועים וכהים (כגון כחול, ירוק כהה וכו'..), גם המסלול עצמו יהיה איטי (לגבי קצב המשחק, דבר זה תלוי אך ורק בשיר כמו שאמרתי בנוגע לשירים רגועים, ההפך מזה יחול על שירים קצביים).

למשחק אינסוף אפשריות. אתם יכולים להתאים אותו לנוחיותכם. להשתמש גם בעכבר וגם במקלדת, ולשחק עם חברים ולהתחרות איתם. ישנה גם אפשרות הנקראת free ride, כאשר אתם לא רוצים לשחק ורק רוצים ליהנות מהחוויה עצמה אתם בוחרים אפשרות זו, המשחק יעבור על כל האלבום וינגן אותו תוך כדי הצגה של הנסיעה עצמה.

אני אישית מאוד אוהב את המשחק. יש בו משהו ייחודי בדרך בה הוא ממחיש את המוזיקה, וההתאמה לקצב והצבעים השונים אשר באים איתה ממש נותנים לשחקן לחוות מחדש את המוזיקה בצורה שבה הוא לא חווה אותה עד אז. לכל מי שאוהב לשמוע מוזיקה ורוצה לחוות אותה בצורה חדשה ומהנה אני ממליץ לנסות את Audiosurf, וכדי לתת לכם טעימה מן המשחק ועל כל מה שכתבתי נוסף סרטון בסוף הסיקור.

ניתן לרכוש משחק זה ב-Steam עבור סכום סמלי, אבל עם אתם רוצים להיות פיראטים אף אחד לא עוצר אתכם.
יואוהוהו והאזנה נעימה.

                                                                       
                                                                            5/5

Void Paradigm - Void Paradigm

להקה: Void Paradigm

אלבום: Void Paradigm

ז'אנר: Black Metal

תאריך יציאה: 2012\9\25

Total Rust שוב הביאו פיסת איכות מצוינת הישר למחשב שלי. באמת, אני חושב שזה אחד מהלייבלים המחתרתיים הכי טובים שנתקלתי בהם אי פעם. בפעם הקודמת כתבתי כאן על האלבום האחרון של Wreck of The Hesperus שהכרתי דרך הלייבל-חנות הישראלי והמצוין הזה שמוציא אלבומי איכות ומייבא מחו"ל אלבומים טובים מאוד שלא פעם מחדשים לי ומגלים לי עולמות שלמים. תנסו פעם לדפדף בקטלוג שלהם ולשלות להקות אקראיות. זה אחלה תחביב ואם אתם אוהבים בלאק \ דת' \ דום מטאל סביר להניח שתמצאו בסופו של יום משהו שתאהבו דרכם. אז הפעם יצא דרכם אלבום הבכורה של להקה חדשה יחסית העונה לשם "Void Paradigm" שאני חייב לציין שמעולם לא שמעתי עליה והפעם הראשונה שנחשפתי אליה הייתה לפני כמה חודשים כאשר פורסם שיר מתוך האלבום שלהם בדף הפייסבוק של הלייבל. כבר אז ידעתי שיש פה משהו טוב ומאז חיכיתי וחיכיתי עד שהאלבום סוף סוף יצא.

הלהקה היא טריו (להקה בת שלושה חברים) שמנגנת בלאק מטאל אפל ומגוון למדי ומורכבת מחברים לשעבר ב-Hyadninger (שהייתה חתומה אף היא ב-Total Rust והוציאה אלבום דרכם), Bethlehem ולהקות נוספות בסגנון, והאלבום משקף את הניסיון והכישרון של החבורה הצרפתית בבלאק מטאל אפל ומרושע. יש לציין שהסאונד פה הרבה יותר עבה מהסאונד שמאפיין את רוב ההוצאות בז'אנר כשהבס נשמע פה (משהו שלא מאפיין בלאק מטאל), התופים מקבלים סאונד מלא שנותן לכל תוף ומצילה את המקום שלהם והגיטרות קיבלו פה סאונד שהוא אמנם חד מאוד וקר אבל לא בלתי שמיע. סאונד מהסוג שמעביר את מה שהמוזיקה צריכה להעביר בלי לפגום באיכות השמע. הסולן פה גם שונה מרוב סולני הבלאק מטאל כשאת רוב תפקידי השירה הוא מבצע בסגנון ששכיח יותר בלהקות הארדקור מאשר בלהקות בלאק מטאל.

האלבום מתחיל עם השיר Chao Ad Chao שמתחיל בריף שגדוש ברשע וקור טהורים ובבלאסט ביטים איטיים (יחסית) שנגררים ואליהם מצטרף הסולן שנוהם בגראולים נמוכים כשלכמה רגעים אפשר לשמוע את השירה הנאנחת והכואבת שמאפיינת את Attila מ-Mayhem שזו בהחלט מחמאה בהתחשב בכך שהוא אחד הסולנים הכי מוכשרים והכי מוצלחים בהעברת רגשות שנתקלתי בהם. בשלב מסויים הקצב מתחלף לקצב ת'ראשי כשהגיטרות הופכות למרושעות יותר ויותר ואפשר להרגיש את הניבים שלהן ננעצים באוזניים של המאזין. השיר בן כמעט תשע הדקות ממשיך לשמור על עניין כשהתופים נכבים לפתע ונותנים את כל הבמה לגיטרה שממשיכה לעשות עבודה מעולה ולאחר מכן התופים נכבים ונדלקים לסירוגין במקצב מטלטל ראשים. עד עכשיו אני מרגיש שאולי נמצאה מחליפה מתאימה ל-Mayhem שמבחינתי הפסיקה לספק את הסחורה אחרי האלבום הראשון ולעומתה, Void Paradigm מחזירה את האווירה האפלה והכבדה שאבות הבלאק מטאל איבדו אי שם בין הלוויות.

אחרי הכאוס נכנס Fighting The Silence (שהוא אגב, השיר היחיד שיצא לשמיעה מוקדמת ביוטיוב ופשוט משך אותי לעקוב אחרי הלהקה) עם רעש רקע בן שנייה או שתיים שמיד אחריו מתחילה מלודיה אכזרית מצד הגיטרות, גיבוי מצוין מצד הבאס ותיפוף שמתחיל פשוט והופך ליותר ויותר מורכב ומעניין עם הזמן. הסולן שקורע את הגרון שלו נותן פה עבודה מדהימה והשירה האגרסיבית שלו מוסיפה המון. הפזמון של השיר גדול והגיטרה שמלווה את הסולן יחד עם התיפוף הלא נורמלי יוצרים טירוף אחד גדול. לקראת אמצע השיר ישנה הפוגה בת כמה שניות ואחריה מתחיל קטע מהסוג שתופס אותי פעם אחר פעם. הריף האפל והתיפוף האיטי מזכירים לי את הבלאק מטאל של תחילת שנות התשעים והקטע הזה הוא כנראה הקטע הכי טוב בשיר. הסולו שמגיע לקראת סוף השיר ונמשך את הסוף שלו מורכב וסוחף וסוגר שיר מדהים בצורה מדהימה.

Symmetrichaos מתחיל בצורה דומה לשירים הקודמים כשהבלאסט ביטים מצעידים את הגיטרות לקראת שבירה פתאומית כשהתופים נכבים לגמרי והגיטרה נותנת קטע שלא היה מבייש אף להקה בסדר גודל עולמי. התופים חוזרים והחבורה מבצעת קטע איטי שממשיך לנגינת קלין מלאת אווירה של הגיטרה בגיבוי הבאס שמכניס בנגינה המון עומק, ובליווי תיפוף איטי וקטע דיבור מצמרר שמרגיש כמו זחילה בתוך מסדרון חשוך וקר. בשלב מסוים הסולן חוזר לגראולים ומשלב אותם בדיבור הכבד והמצמרר שלו והשילוב הזה מרגיש במקום ואפילו הכרחי. לאחר סיום הקטע בן שלוש הדקות חוזר ארסנל הבלאסט ביטים והדיסטורשן לתת בראש ולאחר לא הרבה זמן שוב אותו קטע איטי, נקי ומצמרר חוזר עם מעברים מרשימים על התופים שרק מראים את הרמה של הבחור שיושב מאחורי מערכת התופים ועם הגראולים הכואבים שממשיכים לעשות את העבודה בצורה מצוינת עד שהשיר נגמר. השיר הבא שנושא את שם הלהקה נפתח בשאגות עוצמתיות מצד הסולן שאני יכול לומר עליהן שהן אפילו כמעט בורזומיות (אילו היו יותר גבוהות). השיר נגרר בצורה כמעט דומית עם ריפים אפלים וקרים ושאגות עוצמתיות וכואבות כשהתופים האיטיים גוררים את המאזין לאט לאט. אחרי חמש דקות הקצב עולה ומשתחלים להם מעברי תופים מצוינים כשהגיטרה והבאס משתפים פעולה לכדי קטע מלא כאב ועוצמה בתוספת הסולן מצוין שמוסיף את העוצמה שלו ושוב הקצב יורד וחוזר לקטע הקודם ושוב חוזר לקטע המהיר יותר לקראת סוף השיר בן העשר דקות והשיר נחלש לאט לאט עד שהוא מתחלף הקטע אלקטרוני קצר ומוצלח.

Burning Cathedrals מתחיל בקטע קלין כבד ומדהים של הגיטרה כשהבס כל הזמן מוסיף עומק ועובי ומגבה אותה ויוצר שוב שילוב גדול. לאחר דקה עוברים חזרה לדיסטורשן והשיר נכנס במקצב איטי וכבד ובקטע גיטרה מלודי יחסית עם השירה האיטית שעוקבת אחרי קצב התופים ומוסיפה לכבדות של השיר ופתאום בבת אחת הדאבל באס נכנס בגדול לקטע מהיר עם ריף כבד ומצוין (ואפילו קצת ת'ראשי) שמתחלף לסירוגין בליווי קר, מהיר ומופתי לשירה. החילופים האלה ממשיכים עד לשנייה האחרונה שבה השיר מסתיים בבת אחת כשרק ההד של הסולן ממשיך עד שנכבה גם הוא. השיר האחרון, Timeless Nothingness, הוא בדיוק כמו משמעות השם שלו, עשר דקות אינסטרומנטליות, מונוטוניות וריקות. הוא מתחיל בנקישה על ברזל שנמשכת עד סופו כשלאט לאט נכנס הבאס שמקבל פה סולו וסאונד של גשם. לאט לאט נכנסים גם קלידים שנותנים תחושה של בית קברות  וככה זה נמשך במשך עשר דקות. אחרי כל הפצצת הבלאק מטאל שקיבלנו קודם ככה זה נגמר? אני די התאכזבתי. למרות שאני חובב אווירה בבלאק מטאל שלי, ולמרות שהקטע הזה אווירתי לגמרי, הוא מרגיש לי כמו משהו שחולף ליד האוזן, לא מצליח לעניין באמת ובגלל האורך המוגזם בשלב מסוים הופך למעיק ואחרי הדקה החמישית אני כבר מרגיש צורך לסגור את זה. אם אני לא סובל Outro's שאורכים חצי דקה, מה אני אמור להגיד על אחד שאורכו עשר דקות?

אז אווירה יש? רוע טהור יש? כבדות מקסימלית יש? סאונד שנותן במה לכולם יש? מה עוד אפשר לבקש? האלבום הזה הוא חידוש מרענן מהסוג שנוחת אחת לכמה שנים בז'אנר הזה שלרוב נטחן על בלאק המערות שעבר זמנו ומראה שלז'אנר יש עוד מה לתת לעולם המטאל. כרגיל, אני לא מאוכזב מהיכולת של Total Rust לאתר להקות שעושות מוזיקה איכותית ולהחתים אותן. הפעם הם באמת שיחקו אותה (אפילו יותר מהפעמים הקודמות). אם אתם אוהבים בלאק מטאל טוב ומחפשים משהו מעניין לשמוע אני ממליץ לתת האזנה לאלבום הזה שמשלב בעצם את כל מה שטוב בבלאק, מגוון המון, שומר על עניין ואפילו מוסיף יתרונות מוזיקליים מבחוץ שהופכים אותו לאלבום מעולה. אם לא נתייחס לנפילה שבאה בסוף, יש פה חמישה שירים מעניינים ברמה גבוהה. Void Paradigm ללא ספק רכשו לעצמם מאזין נוסף ואני באופן אישי מתכוון לעקוב אחריהם ולראות אם הם יממשו את הפוטנציאל העצום שלהם ויגיעו רחוק כמו שמגיע להם.

4/5

Cryptopsy - Cryptopsy

להקה: Cryptopsy

אלבום: Cryptopsy

ז'אנר: Death Metal

תאריך יציאה: 14/9/2012

אחרי הרבה דיבורים והבטחות בא עלינו לטובה אלבומם החדש של מפלצת הדת' מטאל הקנדית Cryptopsy שמצדם דאגו שמי שעדיין נותר בו קמצוץ של תקווה לחזרה למיטב יזכור את תאריך היציאה שהלך והתקרב ע"י פרומו מהיר שהיה סביר, שחרור של שני שירים מתוכו לפני כחודש והפצה מוקדמת למסקרי המטאל שמצדם שיבחו אותו (ובצדק). הלהקה התחילה את הדרך בשנת 1988 בשם Necrosis ובשנת 1994 הוציאה את אלבום הדת' האכזרי והמהפכני Blasphemy Made Flesh. בשנת 1996 בא ה-אלבום שלהם None So Vile שלקח את הברוטאליות האינסופית של קודמו יחד עם השפעות הג'אז צעד אחד קדימה ויצר אלבום מטורף לחלוטין ששילב תיפוף טכני ואגרסיבי בצורה קיצונית, ריפים ברוטאליים ומדהימים, את הקול השטני של Lord Worm (שלא נוכח באלבום החדש לצערי) והכי חשוב, את הבאס המדהים שמדי פעם אפילו קיבל סולו של כמה שניות והוביל את המשך השיר (כמו ב-Slit Your Guts או Orgiastic Disembowelment). לאחר מכן Lord Worm עזב (וחזר בין 2003 ל-2007) והרמה של אלבומי הלהקה ירדה בצורה משמעותית עד לאלבום האחרון שהיה דת'קור לחלוטין והבריח את כל מי שקיווה שהלהקה תחזור לעצמה.

לקראת האלבום גויס מחדש Jon Levasseur הגיטריסט שניגן ברוב אלבומי הלהקה (למעט הקודם) וזה כולל גם את שני האלבומים הראשונים שלהם וזה כבר יתרון ראשון לאלבום. היתרון השני הוא הבסיסט החדש של הלהקה שהוכיח את עצמו בנגינה מרשימה על הבאס שלא יורדת מרמתו של קודמו בתפקיד (שלטעמי הוא אחד הבסיסטים הכי טובים במטאל) ובסאונד באס מדהים שמשאיר אותו דומיננטי לכל אורך האלבום ומונע ממנו להיבלע בין כל הכאוס. היתרון השלישי הוא הגישה המוקדמת שהייתה חד משמעית, הלהקה חוזרת לשורשים שלה, מוותרת על השירה הנקייה, הקלידים והשטויות המיותרות (יש גם שטויות לא מיותרות) שהפכו אותה לאכזבה לכל חובב דת' מטאל בין 1996 ועד לאלבום הנוכחי. אמנם נשארו מעט סממני דת'קור במוזיקה שלהם אבל בגדול הם חזרו לעצמם ויצרו אלבום שאני מקווה לפחות שיחזיר את כל המאוכזבים, כי אותי לפחות, הוא שכנע שהם עדיין זוכרים איך לעשות מוזיקה טובה.

האלבום נפתח עם השיר הראשון שפורסם ממנו, Two-Pound Torch שמתחיל עם כחצי דקה של רעש רקע שמתגבר ועובר בבת אחת לגריינדים המוכרים והריפים המפלצתיים והגרנדיוזיים שמתגלגלים להם עד שבבת אחת עוברים לריף דת'קורי מטאל ולמעבר תופים מרשים. Matt הסולן שממשיך עם הלהקה מהאלבום הקודם מציג גראולים עבים ומפלצתיים שאמנם לא מזכירים בשום צורה את הנביחות של Lord Worm אבל מצליחים להשלים מעט את החלל העצום שהוא הותיר אחריו. כמו באלבומים הטובים של הלהקה, במהלך השיר כל הזמן הריפים והמקצבים משתנים ולפעמים נדמה שעברנו שיר בלי לשים לב וזו עוד מעלה של הלהקה המדהימה הזו. היא סוחפת, היא גורמת להאדבאנג לא רצוני ומצליחה להשאיר את המאזין מרותק לכל אורך השיר. בשיר הבא Shag Harbour's Visitors כבר רואים השפעה יותר גדולה של הבאסיסט שמתחיל בבאס ליין שקט ותוך 15 שניות כל הכלים מזנקים יחד ומצטרפים למלודיה שמוביל הבאס כמו בימים הטובים. השיר עובר לחלק יותר גרובי שלו, חוזר שוב לחלק אותו מוביל הבאס ועובר לקטע איטי ומטלטל ראשים יותר שמזכיר לי קצת את להקת הגריינדקור Benighted. כמו בשיר הקודם, בכל פרק זמן השיר משתנה ועובר בין קטעים ברוטאליים וסופר מהירים, קטעים גרוביים ומקפיצים. לכל אורך השיר Flo Mounier נותן בראש עם מקצבים טכניים ולא אנושיים ומעברים מסובכים ומוכיח שהוא היה ונשאר אחד ממתופפי הדת' מטאל הטובים ביותר שהיו אי פעם.

Red-Skinned Scapegoat שיצא יחד עם השיר הראשון מהווה לדעתי את הפסגה של האלבום הזה מכמה סיבות: הראשונה היא שבאס פה מקבל המון מקום. בין אם זה בפתיחה ובמהלך השיר שבו ניתנות לבאס שניות מעטות לבד בקדמת הבמה כמו בזמנים עברו (ובכלל בהשתלבות שלו בשיר) ובין אם זה בסולו הבאס הג'אזי והמרענן (והדי ארוך) שבפעם הראשונה ששמעתי את השיר השאיר אותי בפה פתוח. הסיבה השנייה היא שהריפים פה פשוט מדהימים והסולו שובר ראשים. זה נכון שההבדל הוא לא שמיים וארץ בין שאר השירים לשיר הזה אבל פה ושם יש קטעים שפשוט מפילים אותי מהכיסא. הסיבה השלישית היא שינויי הקצב הלא נורמליים שיש פה מבחינת התופים שנעים בין גריינדים ובלאסט ביטים סופר מהירים ואכזריים לבין שבירות קצב איטיות יחסית (וכמובן כל מה שבא באמצע). Damned Draft Dodgers מפסיק את הרצף של השירים שנפתחים לאט ובהדרגתיות ופשוט פותח את כל הזוהמה והבהמתיות שלהם בבת אחת. עוד לא נגמר השיר הקודם וכבר השיר הזה מתפרץ בכל הכוח שלו ודוהר קדימה בין המהירות והאגרסיביות הלא מתפשרות שלהם לבין קטעים יותר כבדים ופחות מהירים. כך הבלאגן נמשך לו. רגע אחד שנמצא על התפר שבין הדקה השניה לשלישית (ואם נהיה מדויקים אז 1:50 ומשהו) ונשמע ממש כמו הפתיחה של Defenstration שפתח את האלבום הראשון של הלהקה שזו כמובן ברכה ענקית וצעד חיובי. לקראת סוף הדקה השלישית של השיר נכנס קטע תמוה מאוד (בקטע טוב) שנשמע קצת כאילו מישהו נכנס למעלית, פתח מיקרופון, יצא מהמעלית והוסיף את החלק הזה לשיר. אחריו השיר חוזר למסלול עד שהוא מסתיים.

ופה מסתיים החלק הראשון והמעניין יותר של האלבום. השירים שבאים אחריו ממשיכים באותה נוסחה של מהירות אינסופית, שבירה פתאומית, שינויים קצת פחות תכופים ופחות או יותר לוקחים את השירים הראשונים וממשיכים את הקו הזה מינוס החלקים המעניינים יותר או המטורפים (או השטותיים להחריד). בשלב הזה האלבום ממצה את עצמו ואותי באופן אישי מאבד קצת. זה כמובן ממשיך באותו קו מבורך שאפיין את השניים הראשונים ופה ושם יש קטע נחמד שתופס את האוזן אבל הם נשמעים בהחלט פחות מושקעים ודורשים עוד עבודה שחסרה פה כדי להשוות רמה ועניין לציבור עם הארבעה הראשונים. אמנם יש פה עדיין את אווירת האימים והמפלצתיות אבל זה כבר לא מלהיב או מעניין במיוחד.

בסופו של דבר, האלבום הזה באמת עולה על כל ציפייה שהייתה לי מהלהקה הזו. המאזינים שלה כל כך התרגלו לזה שהלהקה לא מסוגלת להוציא חומר ברמה של שני האלבומים הראשונים שלה שכששמעתי שהם עומדים להוציא עוד אלבום לא הבנתי בשביל מה עוד הפעם. כשיצאו שני השירים ממנו לפני חודש התחלתי לשנות את דעתי לגביו ועכשיו אני משוכנע שעוד יש להם את זה ושצפויות לנו עוד שנים של דת' טכני איכותי מבית היוצר שלהם. למרות הנפילה שמתחילה בחצי השני שלו, זה אחד מהאלבומים היותר טובים שיצא לעולם המטאל (והדת' בפרט) לראות השנה ואולי אפילו בשנים האחרונות ובסופו של דבר, אם אתם אוהבים דת' מטאל איכותי ומפלצתי וגם אם התאכזבתם נואשות מהאלבומים הקודמים של הלהקה, אני ממליץ לכם לתת לו שתיים-שלוש שמיעות. אתם לא תתחרטו.

4/5

Enter Shikari - A Flash Flood of Colour

להקה: Enter Shikari

אלבום: A Flash Flood of Colour

ז'אנר: Post-Hardcore

שנת יציאה: 2012

שוב הם עשו את זה. שוב הם השתנו להם והנה כ-5 שנים אחרי האלבום הראשון Enter Shikari נראים ונשמעים אחרת לגמרי. הם התחילו ב-2003 את הדרך כלהקת מטאלקור אלקטרוני וילדותי וב-2007 הוציאו אלבום ראשון אחרי כמה הוצאות קודמות. האלבום שהיה כיפי ומעניין הציג את אותה להקה של ילדי פוני תזזיתיים שעושים מטאלקור עם תוספת של מוזיקה אלקטרונית אבל נראה שלא לוקחים את עצמם מאוד ברצינות עם שירים מעט שטותיים. ב-2009 הלהקה שינתה כיוון והשירים הפכו למעט יותר מלודיים, עם יותר אלקטרוניקה ויותר שימוש בשירה נקייה על פני הגראולים (שאצל Rou, סולן הלהקה שניהם מצויינים) שהפכה ליותר גברית (במגבלות הגבריות של שירה נקייה בקור ככלל) ופחות ילדותית. הליריקות נעשו רציניות יותר וירדה הכמות המעיקה של קטעי המעבר האלקטרוניים המשעממים עד מוות. בהמשך גם ירד הפוני מהראשים של רוב חברי הלהקה רשימת השירים התקצרה והנה אנחנו עם Enter Shikari מודל 2012. אין פוני, המוזיקה נשמעת יותר מגובשת ובוגרת, הליריקות ממשיכות בקו הפוליטי והרציני, הגיטרות נדחקו מעט לטובת המוזיקה האלקטרונית (שחוטאת לה מדי פעם ב-Dubstep שנשמע לא רע אגב) ו-Rou המצוין עשה עבודה טובה מאוד על עצמו וכעת השירה הנקייה שלו מרשימה, הגראולים שלו כבדים ומקצועיים יותר והצווחות שלו ייחודיות יותר ומוסיפות לשירים.

את האלבום אפשר לחלק ל-3 קבוצות. יש את השירים האגרסיביים יותר שמזכירים לנו שהלהקה עדיין מנגנת קור במלוא העוצמה, יש את השירים שהם לא מאוד כבדים אבל יש בהם את העוצמות שלהם ולמרות שכמות הגראולים, הריפים הכבדים, המהירות והדאבל באס לא ממלאים אותם הם עדיין מהנים וגורמים להדבאנג אכזרי. הקבוצה השלישית מכילה שלושה שירים שנשמעים כאילו Enter Shikari התבלבלו וחשבו שהם Coldplay. אני לא מוצא שום תיאור טוב יותר לשלישייה הזו. שירים עייפים מדי, מלודיים מדי ומאולצים מדי שהיה עדיף אם לא היו בכלל.

בקבוצה הראשונה יש לנו את System... Meltdown שיחד בונים כניסה הדרגתית לתוך האלבום. אמנם System... הוא לא שיר מטורף, הארדקורי במיוחד או איך שלא תרצו לקרוא לזה אבל הוא כתוב טוב ובנוי כחלק אחד עם השיר שבא אחריו. ...Meltdown כבר נכנס במלוא העוצמה עם ברייקדאון אלקטרוני מסחרר ומיד עובר חזרה למהירות גבוהה ומטיף לנו לפרק כבר את המדינות. השורה שתפסה אותי ומבחינתי נכונה והייתה נכונה תמיד היא "Countries are just lines, drawn in a sand with a stick" וכבר בשיר הראשון הלהקה חושפת אותנו למסר שלטענתה היא מעבירה בכל שירי האלבום (ולמעשה גם בקטע הפתיחה של האלבום הקודם - We must unite! חייבים להתאחד!). מסר שמעודד גלובליזציה ואיחוד של האנושות תחת מטרייה אחת ושמירה על העולם שלנו שנהרס בגלל זיהום ומלחמות. השיר הבא בקבוצה הוא Sssnakepit המוכר יותר שמתחיל בסולו דאבסטפ (למעט התופים ופה זה המקום להלל את המתופף שמחקה במקצועיות מדהימה את המקצבים האלקטרוניים) ועובר לשאר השיר שמזכיר לי מטאלקור על גבול הגרוב מטאל ובסופו ברייקדאון רצחני. יש לציין גם את Arguing With Thermometers שנפתח כבד ועובר לשיר קליל יותר אבל עדיין מביא קריצות של כבדות פה ושם ועוסק בהרס של הטבע או את Ghandi, Mate Ghandi שהחלק האלקטרוני שלו (בפתיחה הדי ארוכה) נשמע קצת כמו הצליל הקומי של החלקה על בננה בסרטים בלופים ושלאחריו השיר מתפתח בכיוון מעט דת'קורי וכולל ניסיון לעשות גראול של Chris, הבסיסט הלא יוצלח ועטור הפוני שבחיי, באלבום הזה הוא זמר פשוט נוראי ולא משנה באיזה סגנון הוא מנסה לשיר.. בשביל מה זה היה הכרחי? באלבומים הראשונים הוא אמנם עשה עבודה נפלאה בחלקת השירה אבל פה זה איום ונורא - והתמוטטות עצבים של Rou עם עידוד קל מהחברים שמחזיר את השיר לכיוון קצת פחות כבד. האחרון בחלק הזה הוא Hello Tyrannosaurus, Meet Tyrannicide שבחלק אחד שלו מלווה בשירה נקייה וזמזום אלקטרוני ובחלקו השני הוא כבד יותר ומלווה בצווחות של Rou כשכל הכלים חוברים לשיר קור עצבני.

בקבוצה השנייה יש לנו את Warm Smiles Do Not Make You Welcome Here שאמנם שקט בחלקו הגדול אבל השירה מלאת הרגש של Rou בפזמון, הקצב המדבק והריף הקליל עושים את העבודה ובגיבוי החלק היותר רועש, הדיבור האלקטרוני המגניב שחוזר באלבום מדי פעם והברייקדאון הגדול יוצרים שיר מצוין שלוקח את מה שהם עשו באלבום הקודם והופך אותו לאפילו יותר איכותי ומקצועי. השיר השני שסוגר את הקבוצה הזו הוא Pack of Thieves שמתחיל בפתיחה קצת חלשה ביחס להמשך הקופצני שמציג את השינוי ש-Enter Shikari עברו עם הזמן. יש פה נתח גדול של אלקטרוניקה שנשמעת טוב, גיטרה זניחה שתורמת ככלי רקע ושירה נקייה מעט מלוכלכת ופרועה של Rou שמצליח לסחוף בשיר הזה ומראה ששירה נקייה לא חייבת להישמע כמו מה שעשו ממנה חבריו לז'אנר. הברייקדאון שנפתח בדיבור אלקטרוני (אני מת על זה) ובצווחה מכניס עניין לשיר וגורם לטלטול בלתי פוסק של הראש עד החזרה לשיר והסיום המצוין.

בקבוצה המיותרת שוכנים כמה שירים שמציגים מגוון בעיות מרגיזות במיוחד. הראשון הוא שיר הכמעט פופ שגורם ל-Enter Shikari להישמע Post-Coldplay יותר מאשר Post-Hardcore - Search Party שמכיל את אותו Chris המעצבן עם הקול המחריד בפזמון. באופן כללי הגישה בשיר הזה איומה ונשמעת כמו חיפוש אחר קהל רחב יותר והייתה יכולה להיכנס בתור הסאונד של הפרסומות של רשת "פלאפון". אני ממש לא מצפה לזה מ-Enter Shikari ולמרות שלקרוא לשירים כמו Wall או Gap In The Fance "כבדים" יהיה חטא וטמטום, לפחות הם היו מעניינים ויצירתיים ולא משעממים כמו השיר הזה. הבא בתור הוא Stalemate האקוסטי כמעט לגמרי שמציג נגינה בנאלית ושירה בנאלית בתוספת שורות מקוממות כמו "זרחן נופל על פלסטין" (ואם אני צריך להסביר לכם למה זה שקר שנובע מבורות בריטית טיפוסית אני אמליץ לכם לקרוא קצת על ההיסטוריה של צה"ל ולגלות שהדבר הזה קרה רק פעם אחת ושאנחנו חטפנו זרחן חזרה לאחר מכן על טיל פלסטיני). באופן כללי אני לא סובל שירים אקוסטיים שנעשים ללא טעם ונכנסים לאופנת ה"נתן גושנים" החדשה. אני פשוט לא מסוגל לשמוע את זה וציפיתי מהם ליותר. האחרון ברשימה הוא גם השיר שסוגר את האלבום - Constelations שמציג ניסיון נואש לחזור למה שנעשה בשיר האחרון של האלבום הקודם שהיה מדהים בכל קנה מידה. אבל מה? השיר הזה יצא מלוקק מדי, מאולץ מדי ובאופן כללי הייתי מנחש שזה שיר של שלמה ארצי אם הוא היה אינסטרומנטלי לפני שהייתי מהמר עליהם (ויש לי סיבה טובה. באלבום שלו מ-2004 "צימאון" שהיה משעמם ומעצבן יש שיר שדי דומה לדבר הזה). בקיצור, הקבוצה הזוועתית של האלבום שעדיף היה אם לא הייתה נכנסת ומלכלכת אלבום שהיה יכול לקחת חמישה כוכבים ולהיות הפסגה בקריירה של הלהקה.

בכל אופן, למרות הכתם יש פה אלבום מקצועי שהעבודה הקשה עליו וההתבגרות של ההרכב בין האלבומים פשוט זועקים מכל פינה שלו (חוץ מאלה המעצבנות). שומעים פה הרכב מגובש יותר מבחינת החומר שיוצר שירים מעניינים לרוב עם שכבה אלקטרונית עבה יחסית שמייחדת אותם ועשויה טוב (מה שמוביל לזה שהיא פשוט מוסיפה המון ללהקה בכלל ולאלבום בפרט), באס מוצלח שמוסיף המון עומק לצליל, Rob המתופף המוכשר שמוביל קטעים שלמים בצורה יוצאת דופן ומצליח להתחקות אחרי הקצב הבלתי אפשרי שמכתיבים הקטעים האלקטרוניים בשירים כמו Sssnakepit באופן מדויק ומוריד את הצורך בקצב אלקטרוני דופק מוחות והופך את המוזיקה לחיה יותר והגיטריסט Liam שבהינתן המרחב והמקום נותן ביצועים טובים אבל הרבה פעמים הופך לתפאורה ונדחק לצד. על Rou אני מאמין שחפרתי הרבה אבל בשירים כמו Pack of Thieves השירה הסוחפת והמרגשת שלו פשוט לא יוצאת מהראש ובקטעים כמו בברייקדאון של Sssnakepit הגראולים שלו מוסיפים לכבדות ולטירוף במוזיקה (Until We're Not!). האלבום הזה אמנם פחות טוב מקודמו לפי דעתי אבל כשלעצמו הוא מדהים ונותן מנת Post-Hardcore עשויה היטב ישר לפרצוף. אני נהניתי - יאבה דאבה דו!

4/5

Megadeth - Cryptic Writings

להקה: Mehadeth

אלבום: Cryptic Writings

ז'אנר: Hard Rock \ Metal

שנת יציאה: 1997

בשביל להתחיל סיקור על מגהדת' כמובן שחובה להוסיף את הפתיחה הצפויה (אם אתם כבר מכירים אותה בע"פ, אמליץ לכם לדלג עליה) על דייב מאסטיין הג'ינג'י העצבני והמופרע שעף ממטאליקה והקים לה מתחרה שעקבה אחרי הקריירה של אחותה הגדולה וניסתה תמיד להצליח יותר ממנה. אחרי שורה של אלבומי ת'ראש מטאל איכותיים ויצירתיים (שלטעמי מתעלים גם על האלבומים בני אותה התקופה של מטאליקה) הגיעה שנת 1992. מטאליקה כבר אחרי האלבום השחור ומגהדת' אחרי Rust In Peace שמהווה את הצעד הראשון שלהם בתחום המלודי יותר של הת'ראש ומכאן והלאה יתחיל השינוי בסגנון הלהקה שיסתיים בשנת 2007. אחרי CTE שהיה אלבום מדהים ומלודי יותר ו-Youthenasia שהיה אלבום הארד רוק \ האבי מטאל חביב הגיע לו האלבום בו אנו עוסקים כרגע - Cryptic Writings שהיה גם הוא אלבום הארד רוק (אפילו בלי ההאבי מטאל בחלק מהשירים!) אבל היה בו קסם אחר שהצליח להעפיל על Youthenasia החביב ועל Load\ReLoad המאוסים והוא הצעד האחרון לפי שגם מגהדת' נכנסה למלכודת השעמום וחוסר היצירתיות של השנים 1999-2007.

בחירת השיר הראשון נראית לי מאוד תמוהה בהתחשב בכך ש-Trust הוא שיר חלש, דביק ומשעמם. הפתיחה בונת המתח שלו (שבנתה גם את ההתרגשות בתחילת ההופעה בשנה שעברה) נשמעת טוב,הלמות התופים והבאס הכבד עושים טוב על הלב ואז מגיע הריף המשעמם של השיר והמילים הנורא מיותרות שלו (שלא לדבר על הפזמון שיותר דביק מסופר גלו) שפשוט הורסים את הכל. ופה כבר מגיעה התהייה: למה לעזאזל השיר האיום הזה והשיר החלש השני She-Wolf הם היחידים ששרדו מהאלבום הזה ונשארו בסט ליסטים של הופעות הלהקה כשיש בו שירים הרבה יותר טובים? לקראת סוף השיר יש הפוגה קלה בדמות קטע גיטרה מלודי וחביב, אחריו סולו נחמד והנה שוב, השיר חוזר. על הבושה הזו הגיע Almost Honest לכפר. השיר קצבי, ממולא בריפי הארד רוק מגניבים, בפזמון קליט וחביב ובקול קצת יותר משוחרר של דייב שעושה טוב על הלב. בשלב מסוים דייב מנמיך את הטונים, הקצב יורד בצורה קצת פסטיגלית ונכנס הסולו האדיר של השיר ומחזיר אותנו לפזמון המצוין שלו. אחלה פיצוי והנה כבר הציפיות מהאלבום הזה מתחילות להשתנות לטובה.

ה-Unforgiven II של האלבום הזה מגיע מיד אחר כך בדמות Use The Man שהמלודיה העיקרית שלו היא אקוסטית ולמרות שלרוב אני נוטה לא לחבב את הגיטרה האקוסטית, החיבור שלה פה לקול המדוכדך של מאסטיין ולגיטרה החשמלית  פשוט מדהים. הפזמון החשמלי יותר גם לא מאכזב ונותן מנה הגונה של רוק שקט יותר ממה שהיינו מצפים מהמאסטיין שלנו. ואם כבר מדברים על מאסטיין, הביצועים הווקאליים שלו עד כה מצוינים, מרגשים לפעמים ולמרות שהוא עדיין שמר על קול הצפרדע הרגיל שלו (והלא מקצועי בעליל) הוא נשמע רציני יותר וכיף לשמוע אותו. בשלב הסולו מתחילים להעלות את המהירות ואחרי הסולו הפזמון הולך ונהיה מהיר יותר ויותר בצורה כמעט ת'ראשית והשיר מאיץ עד הסוף הפתאומי. אחרי Mastermind הקצבי והמעט גרובי שבו מאסטיין מבצע משחק מצוין בין הקול הנמוך יותר שלו (בגבול הנמוך. זה בכלזאת מאסטיין) לבין קול בטונים גבוהים מאוד שחודרים את המוח מגיע The Disintegrators שככל הנראה נועד להזכיר לנו שעם כל ההארד רוק שקיבלנו עד עתה, עדיין מדובר במגהדת', אגדת הת'ראש ולא איזו AC\DC. השיר הזה הוא כבר שיר שכמעט נוגע בת'ראש עם תיפוף ת'ראשי גדוש דאבל באס, ריפים מהירים ושירה גבוהה מאוד של מאסטיין. זה אמנם אחד השירים שהכי מנוגדים לרוח האלבום אבל הוא גם אחד האהובים עליי בו ומראה שמגהדת' לא שכחו מי הם ומאיפה הם באו גם אחרי חמש שנות התנסות בחומר פחות כבד.

I'll Get Even מחזיר אותנו לרוח האלבום עם הריפים האיטיים והמלודיים יותר, התיפוף האיטי והשירה הכמעט לוחשת. הבאס פה מורגש מאוד ומהווה גשר מצוין בין הגיטרה לתופים והפזמון הקליט שלו תופס את המאזין ולא מרפה מהראש שלו גם לאחר ההאזנה. הקטע שבאמת מרים את השיר הזה לדעתי מגיע לקראת הסוף עם המון גרוביות והשיר היה יכול להיות משעמם יותר בלעדיו (למרות ששאר הקטעים ללא ספק טובים). אחריו מגיע Sin שהוא בעצם עוד שיא באלבום לדעתי (ובחיי, אני לא מבין למה הם כבר לא מופיעים איתו אבל עם Trust כן..) שוב מאיץ עם סולואים מדהימים בין הבתים, פזמון מצויין, השירה של מאסטיין רק מגביה כאן ולבסוף מגיע הקטע האיטי יותר מלא הבאס שמבחינתי הוא פשוט אקסטזה מוחלטת. כל קטע וקטע בשיר הזה מדגים את היצירתיות של מגהדת' שלמרות שלא הובילה אותה לראש המצעדים ולעקוף את מטאליקה מבחינת פופולאריות, עדיין משאירה אותה ברמה גבוהה הרבה יותר מזו של יריבתה.

אחרי A Secret Place המצוין והכיפי, Have Cool, Will Travel בעל הניחוח הדרומי ו-She-wolf הפופי והמשעמם מגיעים שני השירים הסוגרים של האלבום שמהווים קריצה לעבר של הלהקה ונקודות שיא באלבום. Vortex מזכיר לי את Tornado of Souls ואם לרגע נתעלם מהשירה של מאסטיין, נמצא שהפתיחה והריף שמוביל את רוב השיר מזכירים מאוד את Tornado עם קטע דיבור קצרצר שעושה לי פלאשבאק ל-Ashes In Your Mouth. השיר הזה בעצם הוא מין שילוב של הת'ראש של הלהקה עם הגישה הרוקיסטית של האלבום הנוכחי כשבולטים בו גם שני סולואים שלא מזכירים שום דבר ששמענו ממגהדת' קודם ונשמעים פשוט מעולה. אחריו מגיע השיר הסוגר FFF שהריף המוביל שלו מזכיר דווקא את Motorbreath של מטאליקה אי שם משנת 1983. השיר עצמו הוא שיר ת'ראש נטו (למעט הפזמון החביב שלו שמתיישב בראש ולא יוצא) שמחזיר אותי לימים עברו כשמגהדת' עשו ת'ראש נוסח Rust In Peace. פחות או יותר כמו קודמו הת'ראשי אולי קצת יותר, The Disintegrators.

וכאן לדעתי מגהדת' מיצו את הכיוון הניסיוני (ויש שיגידו הממוסחר) שלהם. אחרי האלבום הזה הגיעו שלוש זוועות איומות שרק לאחריהן (ואחרי פירוק והרכבה מחדש שלא כלל אף שכיר חרב מההרכב הקלאסי) מגהדת' חזרו לנתיב הבטוח אבל המוצלח שלהם. האלבום הזה הוא ללא ספק אחד הדברים היותר טובים ששמעתי בתחום ההארד-רוק, הוא ברובו הגדול יצירתי, מעניין, מנגן על מיתרי הרגש והכי חשוב, לא שוכח לרגע מאיפה הוא בא. למרות שהוא לא נחשב לאלבום טוב ע"י רוב מאזיני Megadeth אני חושב שהוא פשוט פיסת אמנות ויצירה שמגיעה לה הרבה הערכה. הרבה מעבר למה שהיא מקבלת. אם אתם אוהבים את מגהדת', מומלץ לתת האזנה (למרות שלא בטוח בכלל שתאהבו את האלבום הזה). אם אתם חובבי הארד רוק, גם מומלץ לתת לו האזנה. Have Cool, Will Travel.

4.5/5