אמן: Roger Waters
אלבום: Amused To Death
ז'אנר: Progressive Rock
שנת יציאה: 1992
רוג'ר ווטרס הוא דמות למופת, וכשכזה, לא משליכים אותו גם לעת זקנה (והוא ממש הזדקן). איש הפינק פלויד הדעתן הוא בעיני דמות להערצה על הדבקות שלו בעצמו ועל היכולת שלו לסחוב בכוחות עצמו קריירת סולו לא רעה בכלל כשהוא מצליח לשמור על רמה מוזיקלית טובה יחד עם החריפות והכעס שממלאים אותו והדרמטיות והתיאטרליות שעושים אותו לכזה אמן גדול. אז נכון שתמיד הייתה לו פינה חמה בלב לאלו שמעבר לגדר ושהוא אף פעם לא אהב אותנו הישראלים עד כדי כך, ובכל זאת ראוי להצדיע לאדם שגם כשהגרון שלו כבר לא מתפקד במשך שנים מצליח להעמיד מופע ראוי.
אחרי The Pros And Cons משנת 1984, שהיה המשך מוזיקלי לא רע ל-Final Cut אבל חטא בהמון קטעי מעבר מיותרים ואחרי Radio KAOS מ-1987 שלא הרגשתי צורך מעולם להאזין לו מגיע בשנת 1992 Amused To Death שהוא בעצם שירת הברבור של ווטרס המזדקן. האלבום מתהדר בשירים מעולים לצדם של שירים קצת פחות טובים אבל אחד המאפיינים הכי בולטים שלו הוא הקול הנחלש של ווטרס. אם התרגלנו פעם לווטרס שצווח על המיקרופון ברגש, הפעם נקבל את ווטרס שמרבה ללחוש או לשיר בטונים נמוכים ועייפים יותר ומדי פעם מצ'פר אותנו בשירה גבוהה כמו של פעם, אבל רק מדי פעם. עוד משהו שאפשר לשים אליו לב אחרי כמה שמיעות הוא הרפרנסים לאלבומי הפינק פלויד כמו נפילת הפצצה מתחילת Get your filthy hands שעושה קאמבק בשיר Late Home או שורה מתוך Sheep האגדי שחוזרת בשיר The Bravery. האלבום הזה הוא מעין סיכום אחרון של קריירה ארוכה ומוצלחת של אמן דגול.
אחרי אינטרו עמום וארוך מאוד, נכנס השיר What God Wants שפחות או יותר מבהיר מראש את מה שאנחנו עומדים לשמוע בשעה ורבע הקרובות. שיר עם קטעי גיטרה לא רעים, מקהלת זמרות הליווי שאסף ווטרס כדי שילוו אותו כמו בכל אלבומי הסולו שלו וכמובן הקול והאגדה שנשמע עייף מהרגיל. בסה"כ זה שיר טוב אבל לא מההיצע המשובח ביותר שיש לאלבום להציע. בטח שלא כמו השיר הכי מצליח מתוך האלבום שנוגן גם בישראל, Perfect Sense שמציג את אי ההיגיון שבמלחמות ואת הביזיון שבהפיכתן למעין משחק ספורט נוסף ועל הדרך גם את השטחיות של הטלוויזיה שמבלבלת את כולנו. השיר מתחיל בצלילי קלידים ותיפוף עמומים ובדיבור המתנשף של ווטרס עד שנכנסת המנגינה המרכזית של החלק הראשון על הפסנתר. את המנגינה השקטה מלווה ווטרס שכמעט לוחש ומביע את חוסר ההבנה שלו ואת התסכול כלפי חוסר ההיגיון האנושי. את המשך השיר שרה .P.P Arnold המעולה בעלת הקול העוצמתי ומכניסה בו עוד כוח ותנופה. בחלק השני אנחנו כבר מקבלים את רוג'ר ווטרס בחצי כוח כשהוא שולח את הקול הגבוה והמחשמל שלו לתוך האוזניים שלנו. רעיון יפה שיש בחלק השני הוא שני השדרנים שבהאזנה חטופה נשמע שמשדרים משחק ספורט כלשהו בהתלהבות, אך כאשר מתרכזים במה שהם אומרים, מגלים שהם למעשה מדברים על מלחמה ומשדרים בהתלהבות ירי צוללת תוך כדי תיבול בפרטים שוליים כמו משכורתו של מפקד הצוללת. רעיון לא רע בכלל שנותן ביקורת ראויה על אופן סיקורה של מלחמה בעשורים האחרונים.
The Bravery of Being Out of Range יכול היה להיכנס מבחינתי ל-The Dark Side of The Moon. מבחינת הקו המוזיקלי הוא מתאים: הגיטרות פה נותנות עבודה מעולה, הקלידים ממלאים את הצלילים של הגיטרה והופכים אותם למעניינים יותר וווטרס יחד עם המקהלה שלו נותנים ביצוע גדול ומגבים אחד את השני בהרמוניה נפלאה. Late Home Tonight מרגיש כבר פחות עייף מקודמיו כשהוא ממולא בנגינה אווירתית של קלידים וגיטרה אקוסטית טובה. ווטרס מקבל פה סולו ללא זמרות הליווי נשמע מעולה, כמעט כמו בימים הטובים וממשיך לירוק ביקורת ורעל לכל הכיוונים. לקראת הסוף שמחבר אותנו עם החלק השני של השיר, נכנסים תופי מלחמה בוני מתח שמופג בסוף על ידי צליל נפילת הפצצה של The Final Cut. החלק השני כבר מרגיש פחות חי כשווטרס מנסה להוציא את הצלילים החלודים מהגרון שלו בליווי תזמורת צבאית שמזכירה קצת את Bring The Boys מהחומה. Too Much Rope הוא שיר מעולה לטעמי שיכול להזכיר מעט את Every Stranger's Eyes מהאלבום הראשון של ווטרס. הגיטרות נותנות פה עבודה מעולה שמחזקת את האווירה של השיר ומחזירה אותי קצת לאותו שיר. יש פה הברקות ליריות לא מבוטלות ומשפטים כמו "You don't have to be a Jew To disapprove of murder" או "Give any one species too much rope and they'll fuck it up". מלבד כך, מבחינת השירה של ווטרס זה אולי השיר הכי טוב באלבום. לכל אורך השיר הוא שומר על קול טוב ולקראת הסוף הוא פותח את הכל בשירה מהסוג שהיה בשלושת האלבומי הפינק פלויד האחרונים עם טונים גבוהים וצווחות ווטרס יפהפיות. זאת אחת ההוכחות לכך שאם הוא היה מקליט את האלבום חמש שנים מוקדם יותר, האלבום היה נשמע הרבה יותר טוב מהבחינה הזאת.
אחרי החלק השני של What God Wants שלמעשה כמעט זהה לראשון שפתח את האלבום, מגיעה עוד יצירה נפלאה בחלק השלישי של הטרילוגיה. השיר מתחיל בקטע מעט עמום שמזכיר מאוד את זה שפותח את יצירת המופת Echoes ואליו מצטרף קטע גיטרה גדול יחד עם השירה עוצרת הנשימה של ווטרס שחוזר גם כאן למתכונת הראשונה כשהוא צווח ומייבב ולפרקים מכתיב את הקצב של השיר. הסולו הלא שגרתי שלו הופך את השיר הזה לפנינה אמיתית ונשמע שהוא החוליה החסרה באלבום The Final Cut. השיר הבא, Watching TVהוא שיר נחמד אבל מתחיל את האזור באלבום שבו הוא הופך למעט בנאלי ומאוס. ולמרות זאת, יש שם כמה הברקות כמו הפזמון המדבק ואני לא חושב שיש מעריץ פינק פלויד אמיתי שלא יתרגש כשתגיע השורה "And I grieve for my sister" בעלת ההגשה המצוינת. ופה למעשה האלבום מתחיל את הירידה. Three Wishes הוא שיר שהיה צריך להישאר בחוץ. שיר חסר תנופה ובנאלי באופן קיצוני. הבא אחריו, It's A Miracle, הוא שיר נחמד בסה"כ, אבל במשך רוב אורכו גם הוא חסר תנופה שמגיעה רק לקראת הסוף שלו. שיר הנושא של האלבום אמנם לא מעניין כמו שאר השירים באלבום אבל נותן תיאום מצויין של ווטרס וזמרות הליווי, מנגינות טובות ומלאות רגש ומצליח בכל זאת לשמור על עניין לאורך כל תשע הדקות שעליהן הוא נמתח. אורך לא מבוטל שלי באופן אישי קשה להתמודד איתו לרוב והשיר מצליח להעביר בצורה כמעט בלתי מורגשת.
בסופו של דבר, לדעתי זה אלבום שקשה להתחבר אליו. צריך לשמוע אותו שוב ושוב ושוב עד שכל הפרטים מתחברים ואז לשפוט. כמו שאמרתי קודם, בכל פינה באלבום מורגש צד אחר מפינק פלויד הישנים והטובים ומקריירת הסולו של ווטרס וזה בעצם אלבום הפרידה של זמר שמודע לעצמו ומודע לכך שכלי הנגינה העיקרי שלו, הגרון, כבר לא עובד לטובתו. לטעמי מי שאוהב את פינק פלויד יוכל ליהנות מהאלבום ובפני עצמו זה אלבום מצוין. כמו כן, האורך שלו הוא מבחינתי רק לטובה. האלבום מצליח להעביר 72 דקות כאילו היו 20 בצורה סוחפת ומרתקת שמשאירה אותי בטעם טוב מהאמן הנפלא הזה ואולי קצת בצער מכך שלא נראה ממנו עוד משהו כזה אי פעם.
4/5
