להקה: Circle of Ouroborus
אלבום: Abrahadabra
ז'אנר: Post-Black Metal
שנת יציאה:2012
אני לא חושב שאי פעם שמעתי משהו כזה, ואם כן, כנראה יש סיבה לכך שאני לא זוכר אותו. ובכל זאת, הפעם הבלאק הסטלני וההזוי הזה הצליח לעניין אותי. עד לפני לא הרבה זמן לא שמעתי בכלל על הלהקה הזו שעונה לשם Circle of Ouroborus (שמו של הסמל המוכר מן המיתולוגיה הנורדית של נחש הבולע את זנבו) ובשיטוט הרגיל בחיפוש אחרי מוזיקה חדשה ראיתי את העטיפה של אלבומם החדש, abrahadabra, שנראית פחות או יותר כמו רוב העטיפות בז'אנר (שחור לבן ומבולגן) והתחלתי לשמוע. המנגינות שקצת נשמעות כמו ניגון מהמזרח הרחוק יחס עם הסאונד העמום והסולן הסוחף גרמו לי לשמוע את האלבום מההתחלה ועד הסוף ולהיפתח לסגנון ששונה לחלוטין מכל מה ששמעתי עד היום.
האלבום נפתח עם Cospiracy שמביא מיד את המאפיינים של האלבום. יש פה סאונד עמום מאוד כשהדבר הראשון שאפשר לשים אליו לב הוא הסאונד של מצילות ה-Ride וה-Crush שממש בולטות כאן. הדבר השני שאפשר לשים אליו לב הוא המלודיה שמובילה את השיר כשיש ברקע נגינה איטית ומתמשכת שמגבה מלודיה מרגיעה ומעניינת. הסולן גם מתבלט כאן לטובה כיוון שהקול שלו מתאים בדיוק לאווירה הרגועה שהמוזיקה יוצרת. יש לו קול שיכול להזכיר מעט את הקול של קוורת'ון ב-Hammerheart . קול גבוה, מחוספס במידה שמשתלב במלודיות של השיר ומרגיע את המאזין. אחרי Breathing Slowly שנשמע פחות או יותר כמו קודמו, נכנס These Days And Years To Kill שנפתח בכמה צלילים עמומים ונכנס עם ריף טוב שמגובה במין צלילי צפצפה תמוהים. בגדול, הקו שהתחיל בשנייה הראשונה של האלבום נמשך גם כאן רק שפה לטעמי הגיטרה מקבלת קצת יותר מקום בין המלודיות מהמזרח הרחוק ומכניסה פה את ה"מטאל" שפחות הורגש בין כל השאנטי של השירים הקודמים. במהלך השיר יש קטע קסום שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים כשהסולן שר "To kill" ומלווה אותו מנגינה קסומה ואני חושב שקטעים כאלה שפזורים ברחבי האלבום עושים אותו ליותר טוב מאלבומים אחרים בסגנון ובטח שליותר מעניין.
Rememberance מתחיל בריף כבד ואיטי ובתיפוף מרתק שהופכים אותו לקצת דומי בהשוואה לשירים אחרים באלבום. הריף נמשך כשהסולן עולה עליו ומתמזג עם המנגינה האפלה בקול הכאוב שלו. בשלב מסוים מצטרפת מלודיה נוספת (אני פשוט אקרא לזה מלודיה. אין לי מושג איזה כלי משמיע את הצלילים האלה) שמוסיפה המון אווירה ורגש לתוך השיר כשבין לבין ישנו קטע מהיר יותר עם ריף מצוין ותיפוף טוב שמוסיפים לשיר יותר עניין מצדי ומשחקים בין האווירה האפלה והכבדה של השיר לחצי ת'ראשיות. הבא אחריו, Six Hands מתחיל לאט במנגינת גיטרה שחורה ואפלה שבשלב מסוים משתלבים אליה התופים שנדמה שלמעט כמה אתנחתות לא שינו מקצב לאורך רוב האלבום, והדבר ההוא שמלווה את הריף בצלילים קודרים. הסולן מצטרף לחגיגה והמנגינה משתנה בהתאם לשירה שלו כשהגיטרה שוב נעלמת למאחורי הקלעים והפעם היא זו שמגבה את הכלי-מה-שמו וכך זה נמשך בצורה קצת מעייפת עד סוף השיר. Like Silent Meadows לעומתו, מצליח ליצור יותר עניין כשהוא שובר לחלוטין את המבנה הרגיל של השירים באלבום. הוא נפתח במלודיה מרתקת שמגובה בתיפוף מרתק לא פחות ששונה ממה שזכינו לשמוע מצד התופים עד עכשיו. אפילו הסולן קצת השתנה כשהפעם הוא שר בקול יותר עמוק ונמוך כשהמלודיה המצוינת מלווה אותו. מה חסר כאן בכל זאת? זה או שהגיטרה כל כך לא נוכחת כאן שלא שומעים אותה, או שאין גיטרה בכלל, אבל לדעתי זה קצת חבל כי כאן אני מרגיש שהיא הייתה יכולה לתרום ולהעלות אפילו יותר את הרמה של השיר.
השיר האחרון והארוך האלבום, Dementia Praecox" נפתח בהלמות תופים, מלודיה עמומה ושירה עמומה אפילו יותר שמכניסה לכאן מעט מתח ובבת אחת הכל משתחרר חזרה לאותו המבנה הרגיל של רוב השירים באלבום. רק בשלוש הדקות האחרונות מגיע המפנה בצורת קטע ארוך, ללא קצב למעט הלמות התופים מהפתיחה שחוזרות מדי פעם יחד עם הסולן כשהגיטרה והדבר ההוא מהדהדים להם עד סוף השיר. בסופו של דבר, המבנה הרגיל והמקובע מתחיל להעיק על האוזן והשיר האחרון לטעמי היה מיותר מאוד ועקב חוסר יצירת העניין שלו מכביד עליי.
בסופו של דבר, מדובר כאן באלבום מאוד אווירתי, כשהאווירה האפלה שבו מרגיעה ויוצרת מין תחושה מוזרה אבל בנוסף לכך, הוא גם אלבום מקובע מאוד בסגנון הייחודי שלו ובמקום לקחת את הכיוון המיוחד שלהם למקומות מעניינים וחדשים בכל שיר, הלהקה העדיפה לטחון אותו עד שהוא נהפך לבלתי נסבל לקראת הסוף. אני כן ממליץ לשמוע את האלבום למרות שלרוב האנשים זה יהיה קשה בשמיעה אחת כי הוא בכל זאת שונה מאוד, אבל מצד שני הוא מעניין ומחדש את הבלאק הישן והממוחזר עד מוות ויוצר מעין סגנון מיוחד שכיף להאזין לו ולהירגע לצליליו.
3/5
