Cro-Mags - Alpha Omega

להקה: Cro-Mags

אלבום: Alpha Omega

ז'אנר: Crossover-Thrash \ Groove Metal

שנת יציאה: 1992

ביום חמישי האחרון פרסמתי את הביקורת שלי על Bathory ומי שקרא, בטח זוכר את הסיפור על הרדיו ב-GTA IV ואולי את השם Cro-Mags. אז מי הם בעצם? Cro-Mags היא להקת קרוסאובר ת'ראש על גבול הגרוב מטאל שהתחילה את דרכה בשנת 1980 והוציאה את אלבום הבכורה המופתי שלה בשנת 1986 שהציג להקת הארדקור פאנק רצחנית כשרוב השירים הם שירים בני דקה-שתיים בעלי קצב רצחני, ריפים מהירים וחסרי רסן כשעל השירה הופקד ג'ון ג'וזף שאז היה סולן צרחני ומלא אנרגיה. ב-1989 יצא האלבום השני Best Wishes שהציג להקה קצת שונה, מאופקת יותר כשהמודל העיקרי שלה הוא שירים כמו Seekers of The Truth מאלבומם הקודם שהיו איטיים ורגועים יותר, כפולים באורכם ובעלי שירה פחות צרחנית ויותר חלקה.

האלבום Alpha Omega הגיע בשנת 1992 באותה מתכונת של קודמו ולמען האמת לקח לי הרבה זמן להתרגל לכיוון החדש אותו לקחה הלהקה. בתור אחד שאהב מאוד את האלבום הראשון שהיה מלא בטירוף חולני, בהתחלה לא אהבתי בכלל את הרעיון של Cro-Mags עם ריטלין אבל אחרי הפסקה ארוכה כשנתתי הזדמנות חוזרת לאלבום בבת אחת גיליתי את הגיוון שבו, את האגרסיביות המתונה שלו שאמנם לא פראית כמו ב-Age of Quarrel אבל עדיין שומרת על העניין ואת היצירתיות שבו כשמצד אחד אפשר לשמוע שירי כמעט ראפ כמו Eyes of Tomorrow ומצד שני שירי הארדקור מלודיים, ארוכים ומעט ניסיוניים אך מלאי רגש כמו השיר שסוגר את האלבום, Changes.

מי ששמע ואהב את האלבום הראשון לא יצטרך להתאמץ מאוד כדי למצוא את ההבדל בינו לבין Alpha Omega כי הוא מורגש כבר ברגע הראשון כשנפתח See The Signs. השיר הזה הוא בעצם השיר שמשך אותי להתעניין באלבום הזה כששמעתי אותו באלבום הלייב הכפול של הלהקה מ-1994. הריפים פה יותר מזכירים את פנטרה ב-Cowboys From Hell שיצא שנתיים לפניו, התיפוף נשמע יותר זהיר מאשר התיפוף המתחרע של שנת 86' והקול של ג'ון מרגיש הרבה פחות משוחרר. לפחות מדי פעם הוא נותן לנו לשמוע איזו צווחה מהעבר. אחריו נכנס Eyes of Tomorrow בצלילי סקראץ' וג'ון פותח בקטע ראפ מקפיץ עם תיפוף גרובי מאוד וריף קל ואופייני לסגנון החדש שלהם כשמדי פעם חוזרים צלילי הסקראץ' שמשתלבים בשיר. לפתע הכל נעצר, הדי הגיטרה נמשכים כשנכנס ריף ת'ראשי, התיפוף בהתאם מרביץ בדאבל באסים וג'ון מאיץ את השירה. הקטע הזה ממש הארדקורי וקצת מתקרב לרמת הטירוף של האלבום הראשון. בשלב מסוים נכנס קטע דיבור שאחריו חוזר הקטע הגרובי שמתחלף לסירוגין עם קטע הראפ עד תום השיר.

The Other Side of Madness מדגים בצורה הכי טובה את הגישה החדשה שהם אימצו כשהוא לפרקים נשמע כמו שיר מתוך Cowntdown To Extinction מינוס הקול הגבוה של מאסטיין. התיפוף פה איטי, הריפים מזכירים יותר את ז'אנר ההאבי מטאל והשירה של ג'ון נטולת חספוס מינימלי ואם חשבתי שאלו לא הם, רף המלודיות רק עולה בפזמון. בחיי, אפילו הצחוק של Lucertia נשמע פה! יחד עם זאת, הסולו מחזיר קצת את הצבע ל-Cro-Mags העייפים כשהוא לא מאוד מופרע אבל לפחות הוא נשמע טוב. Apocalypse Now הוא השיר השני באורכו כשהוא מתפרס על שמונה דקות! הוא גם ממשיך באותו קצב איטי ומזדחל של קודמו אבל הפעם הרוח קצת אחרת והריף שלו שקצת יותר מעניין משל קודמו מרים אותו. בקטע מסוים רמת העניין אפילו יותר עולה עם קטע גיטרה קצר שאחריו עוקבים התופים שהוא בהחלט קטע לא רע. אחרי כשלוש דקות די מייגעות הקצב עולה והשיר מתחיל לזוז עם עוד ריף מצוין והארדקורי כשגם ג'ון נשמע קצת יותר טוב ופחות רדום. הסולו שנכנס נשמע מעולה ובסופו מכניס אותנו למין ברייקדאון שבשלב מסוים שלו ג'ון נותן מין שאגה מפלצתית שמלהיבה אותי באופן אישי. עד סופו השיר ולאחר הברייקדאון הארוך הוא מתלווה בקטע יותר לוחמני על גבול הת'ראשי שנשמע מעולה וחבל שמגיע רק בסוף.

The Paths of Perfection מתחיל בריף עם טעם של Pantera שממשיך לקטע שמשחק בין שירת מקהלה צעקנית לשירה מסוג חדש של ג'ון. הקול שלו גבוה וצלול אבל מרשים מאוד והייתי שמח לשמוע ממנו יותר. השיר הזה הוא ללא ספק גרוב מטאל מעולה כשהשירה של ג'ון יחד עם הריף הטוב והתיפוף הקצת יותר חי מכניסים בו המון חיים שהיו חסרים בשני השירים הקודמים. הסולו המהיר ממשיך ומעלה את הרמה ואפילו מעיר אותי מהתרדמת שנכנסתי אליה כשבבת אחת הקצב נופל והשיר נגמר. אפילו לא שמתי לב לזמן שעבר! השיר הבא Victims נפתח בנגינה אקוסטית עם שירה נמוכה ועמוקה של ג'ון כשהמקצב הצבאי נכנס, הגיטרה מתחברת לחשמל סוף סוף, ג'ון מגביה את הקול שלו ואנחנו נכנסים לטירוף של גרוב מטאל שעובר בין ריפים גרוביים לבין קטעים איטיים שחוזרים להתחלה לסירוגין. אחרי שתי דקות נכנס ריף ת'ראשי, הקצב הת'ראשי האהוב עליי נכנס וג'ון נותן בראש לצלילי הגיטרה שמקפידה להשתנות מדי פעם ולהכניס את הרגש לשיר. ללא ספק הלהקה מתחילה לחזור לעצמה. זו התחושה שנוצרת פה. לקראת הסוף חוזר אותו קטע פותח עם המקצב הצבאי והריף האיטי שמאט עד לסיום השיר.

Kuruksetra נפתח בקטע גיטרה שדומה לזה שפתח את האלבום ומכת קראש שמרעידה אותי לחלוטין מבשרת על הכניסה של שיר הארדקור איכותי. הגיטרה פה נותנת בראש, המתופף המעולה של הלהקה מפגין את הכישורים שלו ללא ספק וג'ון נכנס לתפקיד שלו במלוא המרץ. הקצב עולה ויורד, כך גם הצלילים שמופקים מגרונו של ג'ון והגיטרה המצוינת רצה ורצה קדימה ונותנת מנה הגונה של קרוסאובר מעולה. Changes הסוגר ומלא הרגש (וגם השיר הכי ארוך. 12 דקות שלמות!) נפתח במנגינה אקוסטית מדהימה ומלאת אווירה מזרח אסייתית וקולות המצילות העמומים מרגיעים ויוצרים שלווה שאחריה נכנס ריף מדהים ואיטי שאחריו עוקב מקצב איטי ומעניין. השיר נכנס כעת במלוא כוחו עם ריף ת'ראשי וג'ון מתחיל לירות את המילים בקול מיוסר ומיואש אך כשהוא נאנח בין בית לבית ולפעמים נותן שאגה אכזרית (כמעט גראול אפילו). הפזמון של השיר מעולה כשהקצב יורד אפילו יותר, התופים שומרים על עניין, ג'ון כמעט בוכה ביללות "Oh no" והגיטרה האיטית נותנת המון כוח לפזמון ומחדדת את התחושות שהוא מעלה אפילו יותר. לאחר הפזמון השני נכנס קטע שבו הבס מקבל את כל המקום לפני סולו מרתק וארוך שמקפיד להשתנות ולסחוף את המאזין לכל אורכו. בסופו השיר חוזר לת'ראש בשאגות של אדון ג'ון ולא עובר הרבה זמן עד שנכנס סולו שני ומהיר שמוביל חזרה לתוך הפזמון האיטי. אחרי כחצי דקה של שקט מוחלט הגיטרה חוזרת עם צלילי רקע כשהזרקור מופנה לתופים שנותנים סולו לא נורמלי וממשיכים באותו מקצב מטורף יחד עם גיבוי של הבס ועם סולו שלישי שמצטיין בסאונד מחשמל ויצירתיות גבוהה. מדי פעם המתופף נותן מנת דאבל באס הגונה ומגוון את המקצבים השונים שמתחלפים להם בקלות יחד הסולו שמשתנה ומגוון עד סוף השיר שנגמר בהדי הגיטרה שמשולבים לכדי טירוף. אני חושב שזה השיר הכי טוב באלבום כשהוא מתהדר בפתיחה מטורפת כשלעצמה עם בתים ופזמונים מדהימים ולבסוף מגיע השיא בג'אם חולה ומטריף. יחד הם גורמים ל-12 דקות להיראות כמו חמש וזו תכונה שחסרה להרבה שירים שנמתחים מעבר לעשר דקות.

בסופו של דבר, מדובר באלבום לא רע בכלל שלמעט שני שירים סבירים מביא לנו מנה של הזהות החדשה של Cro-Mags. מצד אחד יש לנו הארדקור פאנק ות'ראש שמפציצים פה ושם, מצד שני גרוב מטאל נוסח Pantera שכיף לשמוע ומלודיות שבסך הכל לא פוגעת מאוד ביכולת של השירים לסחוף ולגרום להנאה. אולי זה הזמן שלי להוריד מעט את המחסומים והספקות שלי לגבי Cro-Mags החדשים אף על פי שגם אנחנו וגם הם כמסתבר, יודעים שאין כמו האלבום הראשון שיישאר לנצח אגדה.

3.5/5

Red Hot Chili Peppers- Stadium Arcadium

                                                                             
                                                          להקה:Red Hot Chili Peppers 
                                                          אלבום: Stadium Arcadium
                                                          ז'אנר: Funk 
                                                         תאריך יציאה: 9.5.2006

Stadium arcadium, הוא האלבום התשיעי של הלהקה Red Hot Chili Peppers. האלבום קיבל 7 מועמדויות בפרסי הגראמי בשנת 2007, מהI זכה ב-5 כולל מועמדות על אלבום הרוק הטוב ביותר כמו קודמו Californication שגם היה מועמד לפרס אולם לא זכה בו. בתכנון המקורי האלבום היה אומר לצאת כטרילוגיה של אלבומים שיצאו אחד אחרי השני בהפרש של 6 חודשים,אך תכנית זו בסופו של דבר לא יצאה לפועל. 
את האלבום כתבה הלהקה במקום שנקרא "האחוזה" והוא בעצם ביתו לשעבר של הנרי הודיני המופלא, בו נכתב גם אלבומם המצליח שהוא המועדף עליי ביותר והוא Blood Sugar Sex Magic. ניתן לומר כי זה אלבום מרגש רגוע וקצבי כאחד, עם שירים כגון: Snow,Wet Sand ו- She Looks To Me שהם השירים היותר רגועים באלבום ושירים כגון: Dani California, Turn It  Again ו- Especially In Michigan שהם השירים הקיצביים יותר באלבום. 

האלבום הוא אלבום כפול עם 14 שירים בכל אחד מן החלקים שלו, לחלק הראשון של האלבום קוראים Jupiter  ובו נמצאים כמה מן השירים המוכרים של הלהקה כגון Snow, Dani California  וכמובן Charlie. כמו כן, בחלק הראשון נמצא ה- Title Song  של האלבום ושמו כמובן הוא Stadium Arcadium. החלק השני של האלבום נקרא Mars ואפשר לומר שהוא החלק היותר רגוע ושמאופיין ביותר Funk מאשר החלק הראשון. בחלק השני מצויים שירים כגון: Tell me baby, Storm in a teacup, She looks to me  והשיר המועדף עליי בכל האלבום שהוא Turn It Again. שלא כמו ב-By The Way בו ניכר ש-John  Frusciante היה דומיננטי בכתיבת השירים באלבום הזה רואים כי כמו של- John ישנו חלק גדול מן הכתיבה. "Flea" לא נשאר מאחור ותורם את חלקו, ואכן ניתן לראות זאת או יותר נכון לשמוע זאת בשירים. ב-Stadium Arcadium ניתן לראות כי חוזר הטון ה- Funky הייחודי של הלהקה ובנוסף לו משתלבים באלבום אלמנטים מסגנונות שונים שהלהקה צברה במהלך שנות פעילותה. 

Dani California, שיר קצבי וחזק שאני ושהוא אחד השירים המועדפים עליי באלבום. השיר מספר את סיפורה העצוב של נערה דרומית מסכנה שהופיעה במהלך 3 אלבומים, מ-Californication שבו היא מוזכרת בשיר שעל שמו נקרא האלבום בשורה:" A teenage body with a baby inside getting high on information". למרות שלא מופיע שם שמה. באלבום By the way וגם בשיר Dani מופיע בתור Dani the girl וזוהי הפעם הראשונה שאנו שומעים את שמה, ולבסוף באלבום הזה Stadium Arcadium בשיר שמספר על חייה מלידת במיסיסיפי ועד למותה. את הרצח כנראה ביצע אדם בצפון דקוטה. השיר לא מדמה שיר קינה או שיר אבל הוא פשוט חזק ותוסס עם ריפים מלהיטים. 

Turn it Again, השיר הכי מועדף עליי בכל האלבום בו באמת אפשר להרגיש את ה-Funk הייחודי של ה-Red Hot Chili Peppers שכולנו אוהבים ומקבלים בברכה בכל אלבום מחדש/ בשיר הזה למרות שמורגשים בו אלמנטים שונים מסגנונות שונים ה-Funk הוא הדומיננטי ביותר ושומעים אותו כבר בהתחלה של השיר. Turn It Again מתחיל בצליל Funky רגוע שבפזמון הופך למן טון מלודי חזק שנשמעים בו אלמנטים נוספים. השיר מסתיים במנגינה חזקה אך מלודית ואפשר לומר גם הרמונית אשר יש בה שילוב של כמה ריפים בו זמנית דבר שעשו גם ב- Especially in Michigan. לדעתי הבס הוא שעושה את כל השיר. Flea כרגיל לא מאכזב ונראה כי הבס הוא שמאחד את כל השיר ונותן לו את הגוון המיוחד שלו, ואני בטוח שבלי השילוב ההרמוני של הקולות השיר לא היה נשמע כמו יצירת המופת שקוראים לה Turn It Again. ואיך אפשר לדבר על האלבום הזה מבלי להזכיר את Snow, השיר השני ב-Jupiter שכולנו מכירים. ליריקה נחמדה שמלווה על ידי מנגינה חוזרת ורגועה. שיר שכיף להאזין לו סתם כך ושלדעתי אף פעם לא ימאס ממנו.

אלבום נהדר ומספק שנותן טעימה מכל דבר, מגוון האלמנטים המשולבים בו לצד ה-Funk המסורתי בהחלט תורמים לאלבום ומשבחים אותו. כיוון ש-Stadium Arcadium הוא אלבום כפול חלק אחד מחפה על החלק השני, דברים שמצאתי חסרים ב-Jupiter חלקו הראשון הושלמו לי ב-Mars חלקו השני ולהפך. Stadium Arcadium הוא אלבום שחובה להאזין לו, ואם יש לכם לגביו ספקות ואתם מפחדים להתאכזב תנסו אותו בכל זאת. אין לכם מה להפסיד. 

 Long Live The Funk 

                                                                           5/5

Bathory - Under The Sign of The Black Mark

שם הלהקה: Bathory

שם האלבום: Under The Sign of The Black Mark

ז'אנר: Black Metal

שנת יציאה: 1987

מכירים את GTA IV? מכירים את ההרחבה שלו EFLC? אם יצא לכם לשחק בהרחבה זו ואתם באמת אוהבים מטאל, אמליץ לכם לשים מדי פעם את תחנת הרדיו L.C.H.C ואם לא התעמקתם באקסטרים מטאל לחלוטין, תוכלו למצוא שם להקות רבות ומעניינות. כך גיליתי את Deicide, Cannible Corpse, Entombed, Cro-Mags, At The Gates ואיך לא, את חתן הבר מצווה, Bathory. אי שם ב-2010 תוך כדי שנסעתי בעיר הענק של המשחק, שמעתי מדי פעם מטאל עם סאונד חוראני לחלוטין, עם צווחות צורמות וריפים חותכי אוזניים אבל בו בזמן מלאי קסם מהסוג שעוד לא שמעתי בסיבובים החוזרים שלי על שירים של Gorgoroth, Mayhem או Immortal ב-Youtube. אחרי שהחלטתי לבדוק של מי אותו השיר, גיליתי שהוא שייך להרכב בשם Bathory ושהוא גם חלק מאחד מאלבומי הבלאק מטאל הראשונים והחשובים ביותר שיצאו אי פעם. לא הרבה זמן לאחר מכן האלבום היה על המחשב שלי והאזנתי לו בלופים. כל פעם גיליתי עוד משהו והתמכרתי יותר ויותר לצליל המיוחד של האלבום הזה שמאז ועד היום נחשב בעיני לאחד מאלבומי הבלאק המעניינים ביותר שנתקלתי בהם וכמעט אף אלבום שיצא מאז אותה שנת 1987 לא הצליח להדביק את הרמה ואת הקסם של האלבום הזה.

Bathory כאמור, היא אחת מלהקות הבלאק מטאל הראשונות כשהיא פעלה משנת 1983 בשוודיה בפיקודו של Quorthon שלאחר זמן מה לקח את ההרכב לידיו והפך אותו להרכב יחיד עד למותו המצער בשנת 2004. הלהקה אחראית בין היתר לאלבום הבלאק מטאל הראשון שעונה לשמה ויצא בשנת 1984 ואחרי שני אלבומים עם סאונד מזוויע שהרחיק אותי מהם כמו מאש, יצא Under The Sign of The Black Mark בשנת 1987 שלקח את הלהקה צעד אחד קדימה אבל מהווה את האלבום האחרון בסגנון הבלאק מטאל שיהפוך החל מהאלבום הבא לפולק מטאל ויקינגי. האלבום הזה שונה בהרבה צורות משני האלבומים שקדמו לו: הדבר הראשון הוא שיפור בסאונד שלו שאמנם עדיין חוראני מאוד וצורם לאוזן, אבל לא בולע כל זכר למוזיקה ובסך הכל הוא ניתן לשמיעה (אפילו באוזניות!) ואני אפילו אוהב אותו. אי אפשר להישאר אדיש לצליל גיטרות כל כך קסום ומיוחד ולסאונד המצוין של התופים שמצד אחד מאוד צורם ובולעני ומצד שני נותן להם סאונד מיוחד שאני באופן אישי מאוד אהבתי. הדבר השני הוא התרחבות הסגנון של באת'ורי כשהבלאק מטאל הראשוני הוחלף בבלאק מטאל שהוא מחד מהיר מאוד ומאידך בחלק מהשירים גם איטי, כבד ומלא אווירה אפלה. הדבר השלישי שנכנס כאן הוא השימוש בקלידים בתחילתם ובמהלכם של חלק מהשירים שנותנים אווירה אפלה וגרנדיוזית שמכניסה את המאזין עמוק לתוך האפלה שנראית כבר ממבט חטוף בעטיפה המבעיתה של האלבום ומרמזת על המתעתד לבוא.

הרוחות מתחילות לנשוב, לאט לאט נכנסים צלילים עמומים שבונים את האווירה אליה כיוון Quorthon. אווירת האימים. לאחר דקה וחצי מתפרץ לו Massacre שהוא שיר בלאק \ ת'ראש מהיר מאוד, כשהתופים הולמים במקצב שגורם לדייב לומברדו לבכות בפינה ויחד עם הצליל הצורם של הגיטרה והצווחות של Quorthon שנשמעות כאילו מינימום דקרו אותו בלב יוצרים כאוס מוחלט במשך שתיים וחצי דקות של טירוף שחור ומושחר. הבא בתור הוא Woman of Dark Desires שמתחיל להדגים את השינוי שבאת'ורי עברו כשהקצב יורד, האווירה השחורה משתחררת לאט לאט בין הריפים הכבדים ו-Quorthon נותן בראש עם צרחות בלאק מטאל מרושעות כשהוא מספר על אותה הגברת שעל שמה נקראת הלהקה: אליזבת' באת'ורי. בדקה השלישית נכנסים לראשונה הקלידים בקטע אווירתי, מלא עוצמה ומטיל אימה כשהם משתלבים יחד עם הקטע הכבד לכדי טירוף מהפכני בקנה מידה עצום. 

Call From The Grave נפתח ברחשים עמומים וצלילי הקלידים ולאחר כחצי דקה נכנס השיר כשהריפים המכושפים שלו ומלאי האווירה עם הצווחות בעלות התהודה של Quorthon והתיפוף האיטי והמאופק גורמים לי להרגיש כאילו אני עומד בלילה סוער בבית הקברות הקרוב לביתי, ובאמת שללילה קר, אין יותר מתאים יותר מהשיר הזה כדי לזרוע פרנויה במאזין. הפזמון אפל אפילו יותר מהשיר והסולו הפשוט יחסית שמגיע אחריו מלא באותו הקסם המיוחד של האלבום שעליו דיברתי בתחילת הביקורת. הכל פה משתלב בצורה מושלמת ויוצר אווירה מלאת אימה ואופל. הסאונד, הצווחות, הריפים הקרים והתיפוף פשוט הופכים את האלבום הזה ליצירת מופת אמיתית. אחרי Equimanthorn שמתחיל גם הוא בצלילי הקלידים וממשיך במהירות שיא למעט בפזמון וגורם למתופף סלייר שבור הלב לקחת סכין ולתקוע אותו ישר בלבו השבור כשהוא יושב בפינה ובוכה עוד מ-Massacre, מגיע אחד השירים הכי אפלים ומלאי אווירה באלבום הזה ואחד משירי הבלאק מטאל הטובים ביותר שיצאו אי פעם. Enter The Eternal Fire נפתח במכות תופים כבדות וקטע גיטרה אפל כשבין החללים שנוצרים נשמע צליל פעמון שמוסיף לאווירה הכבדה של השיר. לאחר כדקה נכנס הריף המוביל של השיר שהוא איטי גם כן (ומזכיר קצת את זה של In My Darkest Hour שאפילו עוד לא יצא אז) והצליל המיוחד של הגיטרות שוב מחזיר אותי לאותם רגעי קסם בהם שמעתי את הלהקה לראשונה. התיפוף המזדחל מוביל את המאזין לאט לאט והקול המדוכדך של Quorthon יחד עם המילים האפלות גורם לי לחזור לעטיפה ולהרגיש את השיר. לקראת 5:00 נכנס אחד הקטעים היותר יפים שיש לאלבום הזה להציע כשהגיטרה עוברת לצליל נקי ומבצעת קטע נפלא כשהדיסטורשן פורץ דרכו ומוסיף לו עומק. לאחר מכן השיר חוזר למסלול והסולו המצוין שלו בעל אותו סאונד קסום נכנס ולאחריו השיר מכביד וכש-Quorthon נכנס בגראולים נמוכים ולאחר מכן פורץ בצווחות "oh no! oh no! oh no!" שמלוות אותנו עד סיום השיר.

Chariots of Fire מתחיל בפתיחה אווירתית של הקלידים בדומה לקודמיו כשהקצב פה דומה מאוד לזה של Equimanthorn ונותן לנו שיר בלאק מהיר, מרושע וקצרצר יחסית שמסתיים אחרי כשתיים וחצי דקות ומפנה את הבמה לעוד שיר מרשים במיוחד, 13 Candles שכמו קודמו מתחיל בקטע קלידים שאליו מתווספות לחישות נשיות מצמררות. הריף המוביל  של השיר מזכיר מאוד את זה של Call From The Grave ובהתחלה היה לי קל מאוד להתבלבל ביניהם ובכל זאת, כאשר נכנסים לפזמון של השיר אי אפשר יותר להתבלבל. בין הצווחות של Quorthon משתלבת שירה מזמורית אפלה במיוחד. בקטע מסוים אפילו אפשר להרגיש מעין חזרה לת'ראש כש-Qurothon נאנח בצורה מפלצתית והתופים מבצעים מקצב מטלטל ראשים והגיטרה מבצעת מנגינה ת'ראשית ועם זאת מרושעת. אחרי 13 Candles מגיע Of Doom התמוה מעט שמרפרוף בליריקה שלו נראה כמו מין שיר תודה למעריצי הלהקה שמפיצים את בשורת הבלאק מטאל שלה. בכל מקרה, השיר הזה הוא טירוף וכאוס מוחלט מבחינה מוזיקלית כשהמתופף מתחרע על התופים, הגיטרות מעלות מהירות בצורה מטורפת ו-Quorthon צורח את דרשת התודה השטנית שלו במהירות גבוהה כשבבת אחת הקצב נופל לקטע בן כמה שניות אבל מטלטל ראשים וחוזר שוב לאותה מהירות רצחנית בסולו קצרצר שאחריו המהירות שוב נופלת וקמה. לקראת סוף השיר נכנס קטע ת'ראשי שמזכיר מעט את קטע הסיום של Crionics של סלייר ונמשך ב-Fade Out עד שנגמר השיר ואנו עוברים ל-outro בן חצי הדקה שמחלץ אותנו החוצה מהאפלה והחושך של האלבום. 

בקיצור, אמנם נסחפתי קצת עם ההתלהבות שלי מהאלבום אבל בכל פעם שאני שומע אותו הוא פשוט כובש אותי מחדש. הטירוף, האווירה השחורה שלו, האופל הבלתי פוסק והמהפכניות שלו ששימשה מודל לז'אנר שלם עושים את העבודה גם היום, עשרים וחמש שנים אחרי שיצא. אם אתם אוהבים בלאק מטאל ולא יצא לכם לשמוע את אבן הדרך הכי משמעותית שיצאה אי פעם בז'אנר, חובה עליכם לשמוע אותו.

5/5

Metallica - Beyond Magnetic

להקה: Metallica 

אלבום: Beyond Magnetic

ז'אנר: Thrash Metal

שנת יציאה: 2011

Metallica  היא עוד להקה מהסוג שאני לא מרגיש צורך לדבר על ההיסטוריה שלה בכלל. הכל כבר נכתב עליהם, הכל מתועד כל הזמן ולמי שלא מכיר את ההיסטוריה הארוכה של אם הת'ראש מטאל הייתי ממליץ לקפוץ לביקור קצרצר בויקיפדיה. כאמור, הכל כבר כתוב שם. אם בפעם הקודמת שהוזכרה צלע מה-Big 4 הייתה זו מגהדת', הפעם אני מרגיש צורך לדבר על האם והמקבילה שלה שבשנה שעברה התחילה רצף מוצלח כששחררה לאוויר העולם במסגרת חגיגות ה-30 שלה ארבעה שירים שהיו אמורים להיכנס לאלבומם הקודם (שהיה אחד מהאלבומים היותר טובים שלהם לדעתי), ה-Death Magnetic ובכל זאת לא נכנסו (ובהתחשב בכך שהאלבום הוא בן 74 דקות, אני מניח שזה לטובה. אני לא הייתי עומד באלבום בן 100 דקות במצטבר).

השינוי מאותו Death Magnetic מורגש מהרגע הראשון. השינוי בסאונד עצום והדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שלארס, שבאלבום הקודם החריב את הסאונד כשכל מכה על ה-Crash נשמעה כמו חריקה מצמררת, הפסיק את ההרגל המגונה הזה והפעם הסאונד של התופים סביר ולא הופך את ההאזנה לאלבום לקשה או מצריך הסתגלות אליו. השינוי השני הוא הקול של ג'יימס: אם ב-Death Magnetic הקול שלו עדיין היה מלודי יחסית ועדיין משך צלילים והיה חסר חספוס, הפעם הוא יותר פראי, מחוספס ומדי פעם גם מגיע לשיאי גובה שרק סוחפים ויוצרים עניין מצדי בקול של אחד מסולני המטאל האהובים עליי. האורך האופייני של השירים נשאר כשהיה, 7 דקות בממוצע, ובכל זאת הגיוון ביניהם נשמע היטב וכמו ב-Death Magnetic הם מספיק מעניינים כדי להיות כל כך ארוכים בלי להרדים את המאזין או לחליפין, לגרום לו להעביר לאלבום אחר. בתור מאזין חסר סבלנות יחסית שלא עומד באורכים של יותר מ-6 דקות לרוב, זה אולי אחד הדברים שאני הכי מעריך במטאליקה.

השיר הראשון ב-EP הוא Hate Train שנפתח בבת אחת בהלמות התופים של האדון לארס ובמכת דיסטורשן קטלנית, משנה צורה כמה פעמים ונכנס לתוך שיר ת'ראש מטאל בניחוח של פעם עם סולו לא מאוד ארוך אבל טוב. הריף הקליט והמעט כבד מוביל אותנו לתוך שירתו של ג'יימס שכבר מרגישה שונה והחספוס והעוצמה שהוא איבד אי שם בשנות התשעים חוזרים אליו בבת אחת. בבת אחת הקצב יורד לפזמון המלודי והמעניין של השיר כשג'יימס עובר לשירה המלודית והחלקה שאפיינה את הקול שלו בשנים האחרונות והגיטרות עברו לקלין. הסולו השני מגיע במהירות ואחריו קטע מעבר עצבני שמחזיר אותנו לסולו שבסופו של דבר מפנה את מקומו לקטע גרובי ומקפיץ. Just A Bullet Away מגיע מיד לאחר מכן והנה נשמע לו מאפיין מס' 2. הגיוון. הוא לא דומה כמעט בשום אופן לשיר שקדם לו. בניגוד ל-Hate Train המהיר, Just A Bullet Away איטי יותר, גרובי הרבה יותר, הקול של ג'יימס פה נמוך יותר ומחוספס יותר ובאופן כללי לא הצלחתי למצוא ביניהם מכנה משותף. בשלב מסוים בשיר, בדומה למה שנעשה בשיר Master of Puppets, המוזיקה נעצרת ונכנסת גיטרה בקלין כשאחרי כמה חזרות מתלבשת עליה גיטרה חשמלית ויחד הן יוצרות הרמוניה יפה uכמעט מושלמת. עם ההתקדמות של הקטע, הסאונד הכבד של הגיטרה חוזר והתיפוף יחד איתו עד שחוזרים לתוך השיר לבית נוסף. ההתפתחות של הקטע הזה יפה מאוד ומקטע קלין של גיטרה, לאט לאט הוא מתאים את עצמו לשיר עד להשתלבות מוצלחת בשיר. מטאליקה קנו אותי שוב.

ה"להיט" של ה-EP מגיע שלישי בתור ושובר מסורת עתיקת יומין של השיר הרביעי באלבום. אם כבר דיברתי על אותה מסורת, השיר הזה נכנס בדיוק לשבלונה שלה. בדומה לשאר השירים מס' ארבע כמו Fade To Black, Welcome Home, One, The Unforgiven או The Day That Never Comes, המבנה הקבוע של בית בקלין, פזמון כבד עם דיסטורשן וחוזר חלילה עד השיא הכבד של השיר שמלא בדיסטורשן, דאבל באס וסולואים חוזר גם פה. הפעם הקול של ג'יימס נשמע כאילו הוא ממש חזר אחורה ל-ReLoad משנת 1997 והאמת היא שזה ממש מתאים פה. המבנה הקבוע של שירי מס' ארבע לא מאוד מפריע למטאליקה לעשות עוד שיר מוצלח לפיו והכל מרגיש כאן בדיוק במקום. הבתים הנקיים מרגישים מצוין וכיפיים להאזנה, הפזמון הכבד מרגיש כמו בנייה של מתח עם ריף חזק והשיא של השיר? המילה הכי מתאימה לתאר אותו מבחינתי היא מדהים! הוא כבד, התופים של לארס בין קטעי השירה נותנים לו מימד של טירוף, הסולו עשוי טוב והריף פשוט מדהים! השיר האהוב עליי מגיע אחרון והוא Rebel of Babylon. אני חושב ברצינות שעוד לא שמענו משהו כזה ממטאליקה. הוא מתחיל הקטע שקט עם פריטות נקיות וקטע שירה קצרצר ומחוספס לחלוטין, בהדרגה מאיץ עם קטע מעניין וללא שום התראה מוקדמת עובר למהירות מקסימלית בשיר ת'ראש מטאל עצבני כמו פעם. הריף המהיר כיפי להאזנה, התיפוף של לארס גורם לראש לעוף קדימה ואחורה בלי שליטה, הקול של ג'יימס ממש גבוה ועצבני פה וזה יחד יוצר שילוב מלהיב. בפזמון יש אולי את הטונים הכי גבוהים ששמעתי מג'יימס אי פעם, גם פה הריף מצוין, התיפוף טוב מאוד וזו עוד סיבה לאהוב את השיר הזה. ללא ספק עד סוף השיר מד הת'ראש שלכם יצווח "It's Over 9,000!". שיר מעולה ורצחני שלא נשמע כמותו ממטאליקה מאז האלבום השחור לדעתי וזה חבל כי כשהם לקחו את ההחלטה ועשו את זה, התוצאה יצאה לא פחות מענקית.

בסופו של דבר, יש לנו כאן חצי שעה וארבעה שירים מעניינים הישר מבית היוצר של מטאליקה שלא נלקחו ברצינות בשנת 2008 כשהיו אמורים לצאת ונדמה שמלבד Hell And Back שליווה אותם לכל אורך סיבוב ההופעות של חגיגות העשרים לאלבום השחור הם בכלל לא מתייחסים לשירים הגדולים שיצאו להם כאן וזה גורם לי קצת לתהות לגבי הסיבה שבגללה הם בכלל הוציאו את השירים האלה. בכל מקרה, גם אם הסיבה היא ליצור עניין סביב חגיגות השלושים, וגם אם הסיבה היא סתם כדי לתת למי שאוהב אותם לשמוע עוד שירים שלא יצאו, אני מרוצה מההוצאה הזו ושמח שהם בחרו להוציא אותה ולתת לה להישמע במקום שהיא תיקבר בין ערימות הדמואים באולפן ההקלטות. ההוצאה הזו רק גורמת לי לתהות לגבי מה שהולך לבוא בשנה הבאה עם האלבום החדש שלהם ואני מקווה שהם יישארו בקו של ה-EP הזה כי הוא פשוט יצירת מופת מבחינתי.

5/5

KISS - Love Gun

                                                                       
                                                                     להקה: KISS
                                                                     אלבום: Love Gun
                                                                      ז'אנר: Hard Rock
                                                                   תאריך יציאה: 17.6.1977


KISS היא להקת Rock אמריקאית שהוקמה ביוני 1973 בעיר ניו יורק, הלהקה ידוע בלבוש המשונה שלה ובאיפור שלה, מאוחרי כל צורת איפור ישנו סיפור בעיקר על הרקע ממנו חבר הלהקה בא או על האישיות שלו.
למרבה הפלא המעריצים הם אלו שבחרו את עיצובי האיפור ללהקה, Paul stanley הפך ל-StarChild בגלל הנטייה להשוותו לרומנטיקן חסר תקווה, ace frehley שהוא בעצם Spaceman או Space ace קיבל את העיצוב הזה בגלל אהבתו אל מדע בידיוני וההנחה שהוא בעצם מכוכב אחר. Gene simmons הידוע כ-The Demon קיבל את העיצוב הידוע הזה מיכיוון שבדרך כלשהי העיצוב משקף את הסרקסתיות שלו ואת ההומור השחור שיש לו וכמובן את אהבתו אל סיפרי קומיקס, ולבסוף Peter criss הידוע בתור Catman שהעיצוב של האיפור שלו מסמל את האמונה כי היו לו 9 נשמות בגלל ילדותו הקשה בברוקלין. 

                                                                 אלו הם עיצובי האיפור ללהקה:
                                                                             

Paul Stanly-StarChild

Peter Criss- Catman

Ace Frehley-Spaceman/Space Ace

Gene Simmons -The Demon

את KISS הכרתי דרך הסרט Role Models שבו השמיעו את השיר Love gun שהוא אחד מן השירים האהובים ביותר על מעריצי הלהקה,  למרות שהאלבום נוטה ל-Hard Rock תופתעו לדעת שהוא גם נוטה לצד רומנטי ואירוטי כמו ששמו מרמז, מהצד הרומנטי של האלבום מובאים שירים כגון: I Got Love For Sale
I Stole Your Love, Cristine sixteen וכמובן Then she Kissed Me. מהצד היותר אירוטי של האלבום מובאים השירים Shock Me ואיך אפשר בלי Love Gun.

Shock me שהוא אחד השירים המועדפים עליי באלבום זה בגלל הריפים הקלילים שלו וגם הליריקה המעט הזוייה שלו נכתב בגלל מקרה מחשמל ולא במובן המטאפורי של המילה, השיר הושפע מחוויה שקרתה ל-KISS או יותר נכון ל- StarChild  Paul Frehley בסיבוב ההופעות שלהם Rock And Roll Over. בו Paul Frehely התחשמל ממעקה מתכתי של גרם מדרגות, בגלל הדבר הזה המופע באותו יום נדחה ב-30 דקות. השיר קליל וזה מהנה להאזין לו. כבר בהתחלה הארוטיות בשיר נחשפת לכל ובפזמון הרי זה ברור למה הכוונה. מתאונה מחשמלת לשיר מחשמל שבאמת מהנה להאזין לו. 

Cristine sixteen הוא בעצם שיר על גבר שהתאהב בנערה בת 16, בשיר הוא מדבר עלייה ומתאר איך היא השפיעה עליו ועל איך שהוא חושק בה. ריפים קלים כמו ברוב השירים באלבום אבל כמובן שיש בהם שינוי, בשיר ישנו גם פסנתר שמתנגן. שיר נחמד שכיף להאזין לו, התחלה הרמונית של כמה קולות ושיר מלודי שנעים לאוזן. לכל אלה שאוהבים Soft Rock השיר הזה מומלץ ביותר. 

Love Gun השיר הכי מועדף עליי באלבום וכמובן השיר שעל שמו נקרא האלבום, Love Gun הוא פשוט Rock טהור.  Paul Stanley שר בשיר הזה בקול צרוד במעט דבר שמתאים בצורה יחודית לשיר הספציפי הזה. בפזמון מצטרפים שאר חברי הלהקה ויוצרים מלודיה והרמונייה יחודית שמוסיפה לגוון האירוטי והרומנטי של השיר.  השיר הוא שיר קצת עצבני עם נגיעות של רומנטיקה ואירוטיקה. בשיר בעצם רובה האהבה (Love Gun) מיוחס לאיבר המין של Paul Stanley היודע כ-  StarChild. הגיטרות אומרות הכל שיר שראוי לתואר שהוא קיבל ואף יותר. 

אלבום תוסס, רומנטי, ומהנה שתמיד נחמד להאזין לו. בגלל הריפים הקלים המצואים ברוב השירים האוזניים לא מתעייפות מהר ולכן ההאזנה היא חלקה וקלילה. באלבום זה השתתפו כל חברי הלהקה בשירה דבר שנתן הרבה מאוד למלודיה באלבום והעלה אותה לרמה חדשה. בנוסף לשירים שכבר הזכרתי ישנם עוד כמובן והם אינם יורדים מן הרמה הגבוה של האלבום הזה כגון: Plaster Caster ו- Hooligan. אלבום איכותי שמומלץ לכל אוהבי המוזיקה. 

                                                                             5/5

Suicidal Tendencies - Suicidal Tendencies

להקה: Suicidal Tendencies

אלבום: Suicidal Tendencies

ז'אנר: Hardcore Punk \ Thrash Metal

שנת יציאה: 1983

אין לי מושג כמה מהקוראים פה בעניין של הארדקור פאנק אבל מה שבטוח, אם אי פעם בחנתם את הסגנון הזה ובכלל את המטאל וההשקות שלו לעולם הפאנק, אין מצב שפספסתם את השם הזה. הלהקה היא בת דורן של ארבע הגדולות (ואפילו הקדימה אותן בקצת) ובפיקודו של אדון מייקו המשוגע (Cyco Miko) הם כבר שלושים שנה עושים הארדקור פאנק חולה, מלא שנאה עצמית וטירוף. משהו שצורם לי קצת בהם, הוא העובדה שהם היו יכולים לעשות קרוסאובר רצחני ולהמשיך באותו קו אבל במקום זאת (ובדומה ל-Cro-Mags שהגיעו אחריהם ועשו את אותו התרגיל) הם נתנו אלבום ראשון אגרסיבי ושאר הדיסקוגרפיה שלהם הרבה יותר מעודנת לטעמי ואני באופן אישי לא מצאתי את עצמי מתחבר אליה.

אם נתעלם לרגע מזה היו פעם Venom אני חושב שהאלבום הזה שיצא בשנת 1983 ראוי לקחת את התואר שקיבל האלבום Kill E'm All (שהוא כמובן אלבום הת'ראש הראשון) כי אם Venom ויצירת המופת שלהם Welcome To Hell לא ראויים לקבל את התואר, אז לפחות הוא שיצא קודם לאלבום הבכורה של מטאליקה. האלבום הזה הוא פשוט יצירת קרוסאובר ת'ראש מופלאה ומשלב מצד אחד את הפאנקיות שלו שבולטת כאן מאוד ומצד שני משלב את מה שלימים יקרא ת'ראש מטאל אכזרי ומלא אגרסיות.

האלבום מתחיל עם "Suicide's An Alternative-You'll Be Sorry" שמיד מראה לנו עם מי יש לנו עסק כשהצחוק אחוז הדיבוק והצרחות מלוות בתיפוף מבולגן ומטורף וצלילי גיטרות צורמים מובילים אותנו לתוך מקצב הת'ראשי האהוב (עליי לפחות), הריף הפאנקי והשירה המדהימה של מייקו שנשמעת כמו שילוב של ג'יימס האטפליד מודל 1984 עם הצליל האופייני לסולני ההארדקור פאנק. בהמשך יורד הקצב לקטע מקפיץ יותר עם ריף מגניב, באס מצוין ופה ושם בריחות של הגיטרה המובילה שעושה את תפקידה מעולה. רוב השירים באלבום נשמעים ככה, פתיחה איטית בת שניות ספורות ולאחר מכן שירי הארדקור פאנק \ קרוסאובר ת'ראש בני דקה \ שתיים שמצד אחד נשמעים אופייניים ומצד שני הקסם המיוחד שלהם נותן להם עוצמה וייחוד שהז'אנר הזה מאוד לוקה בו. עוד שיר שאהבתי במבנה הזה הוא "I Shot The Devl" שמתחיל בצווחת וידוי, "יריתי ברייגן!" ולאחר מכן ישנה פתיחה איטית קצרה שמובילה שוב לאותו מקצב פאנקי \ ת'ראשי, ריף די אופייני לז'אנר ושירה צווחנית על גבול הגראול (ג'יימס האטפילד כבר אמרתי?), סולו מהיר ועצבני והאטה לקראת הסוף כשמייקו צווח "יריתי ברייגן! יריתי בו שוב ושוב ושוב!". סיפור אהבה של ממש לנשיא ארה"ב דאז.

שירים שקצת יוצאים מהמבנה הזה הם שירים כמו Subliminal שמלבד הפזמון המהיר והת'ראשי שלו מכיל בתים איטיים ורגועים יותר והוא גם ארוך יותר משאר השירים באלבום (כשלוש דקות) כשגם השירה של מייקו פה הרבה פחות צווחנית ונותנת רמז לעתיד לבוא באלבומי הלהקה הבאים. עוד שיר שאהבתי שיצא מהמבנה (ודרכו גם הכרתי את הלהקה) הוא Institutionalized התמוה שמציג את סיפורו של מייק שבסך הכל רצה פפסי אבל נשלח לבית משוגעים. הבתים בשיר הזה גם איטיים יחסית, פאנקיים מאוד עם ריף מצויין וליד איכותי כשמייק מספר את הסיפור התמוה של השיר כשהוא פחות או יותר מדבר ולעומתם הפזמון מהיר מאוד והארדקורי לחלוטין והשירה שוב צווחנית. דרך אגב, בקליפ של השיר (שהיה משעשע ביותר. אפילו יותר מהליריקה של השיר עצמו) אפשר למצוא גם את מר טום אראיה שמוכר כסולן סלייר שהתנדב לתת "פוש" למייק. 

צמד השירים הסוגרים את האלבום מעניינים מאוד אף הם ושווה לשים אליהם לב. I Want More מתחיל בצורה איטית כשמייק שר בצורה חלושה ומלודית (כן, כן, אמרתי שהוא שר בצורה מלודית) כשבבת אחת נכנס תיפוף מצעדי מעט שזורק אותנו לתוך קטע הארדקורי וקופצני שמתאים לפוגו עם שירת Gang בין הצווחות של מייק שמתחלק לשניים ע"י בלימה של התופים וקטע גיטרה קצרצר. לאחר מכן חוזרים הקטע האיטי ואחריו המהיר והשיר נגמר. Suicidal Failure קצת שונה משאר השירים כשהוא מתחיל בריף המרגש שלו ובסולו מדהים שעובר לשירה החלושה של מייקו שמספר על כך שנמאס לו מהחיים האלה ועל הרצון החזק שלו להתאבד (למרות שאף על פיו הוא לא מצליח פעם אחר פעם ומכאן מגיע שם השיר). אין פה שום מהירות למעט בקטע הסוגר שלסירוגין עובר בין שירה מהירה לסולו מהיר עד לסיום הפתאומי של השיר. רוב השיר מובל על ידי אותו ריף מצוין ומרגש, התופים האיטיים ומייקו החלוש שעושה את התפקיד שלו בצורה מצוינת.

לסיכום, האלבום הזה הוא אחד מהאלבומים היותר חשובים לדעתי למרות שנדמה לי עד כה שהוא לא מוכר ככזה. רוב שירי האלבום יצאו עוד לפני שארבע הגדולות חשבו על הקלטת אלבום והם מציגים פה מהפכנות כלשהי כשיש באלבום סממנים מובהקים של ת'ראש מטאל יחד עם הארדקור פאנק שבאותה תקופה התקרב לשיא. יש פה בסה"כ שנים עשר שירים שמתפרשים יחד על כמעט חצי שעה של מוזיקה שוברת ראשים, כיפית וקופצנית ברובה. אם אהבתם את האלבומים הראשונים של Metallica או Megadeth ואתם רוצים עוד מנה מהסוג הזה יחד עם סולן עוצמתי מאוד שיזכיר לכם את התקופות הטובות של הז'אנר אל תרשו לעצמכם בשום פנים ואופן לפספס את האלבום המצוין הזה!

5/5

Music Vaders בפייסבוק

אהבתם את הבלוג? נשמח אם תיכנסו לדף הפייסבוק שלנו ותלחצו על לחצן ה"לייק" כדי להתעדכן בביקורות חדשות שיתפרסמו בבלוג ונשמח אף יותר אם תלחצו על לחצן ה"שיתוף" שבדף ותשתפו אותו עם חבריכם.

קריאה מהנה, צוות Music Vaders.