להקה: Mayhem
אלבום: De Mysteriis Dom Sathanas
ז'אנר: Black Metal
שנת יציאה: 1994
אחח... הנורווגים האלה. מה יש בהם שיוצר פעם אחר פעם בלאק מטאל אכזרי כל כך, טהור ומקורי? ואם כבר בנורווגים עסקינן, למה שלא נדבר הפעם על אלו שהתחילו הכל אבל הגיעו אחרי השיירה שעמדו בראשה? Mayhem התחילו בשנת 1984 את הקריירה שלהם. הרבה לפני שכל שאר הנורווגים חשבו בכלל על בלאק מטאל ועל מה שעתיד לקרות בעשר השנים הקרובות. הם התחילו בתור להקה שניגנה בעיקר קאברים ל-Venom בתוספת דמו שהוא בלאק מערות לחלוטין משנת 1986 עם סאונד שלא ניתן לפענח (ולא רצוי לנסות) ו-EP שמתנגש מעט עם דת' מטאל אבל יחד עם Bathory השוודים, Salem הישראלים ועוד להקות גל שני מוקדם יוצר את הבסיס לבלאק של שנות התשעים.
הרבה עבר על הלהקה עד שהנולד האלבום הזה. הסיפור מתחיל בשנת 1988 כאשר מתחלף סולן בלהקה ונכנס לתמונה Dead. בחור דיכאוני למדי עם בעיות נפשיות וחלומות על טרנסילבניה. הוא הגורם המרכזי לכך שהאלבום הנ"ל כל כך טוב. הליריקות שלו כתובות טוב, הן כמעט מוחשיות, מהפנטות ומעבירות את כל הרגשות שהתרוצצו במוח שלו מעט לפני שהוא פוצץ אותו ביריית רובה בשנת 1991. לאחר ההתאבדות נכנס ללהקה Attila שהגיוון בשירה שלו העלה את האלבום עוד מדרגה ותרגם את הכאב בליריקות לשירה מלאת רגש.
בגלל חילופי ההרכב וההתאבדות של Dead האלבום שהיה מוכן הרבה זמן קודם לכן, יצא רק בשנת 1994 לאחר שהבלאק מטאל התפרץ במלוא עוצמתו וההזדמנות להוציא אלבום ראשונים התפספסה. ולמרות זאת, מדובר באלבום בלאק מטאל אגדי שמתעלה על כל מתחריו בז'אנר ויוצר קודרות ואפלה כל כך אמתיים שלא נותר לשאר האלבומים שיצאו בתקופתו אלא לשבת בפינה בבושה. הסאונד העמום מעט, ניסור הגיטרות המהיר ומלא האופל, הגיבוי שנותן הבאס, המהירות של התופים ושירה העמוקה או הצווחות הצורמות (ביניהן עובר Attila לסירוגין) המספרות לנו סיפורים על שדים, ערפדים ועוד יצורי חשכה יוצרים שילוב קטלני ומנצח שקשה להתעלות עליו.
האלבום נפתח מיד בדהירה (שבמקור קדם לה מעבר תופים קצרצר שחזר בשנת 2009 עם ה-EP "Life Eternal") ומתחיל השיר Funeral Fog שהוא בעצם, בלאק בהתגלמותו. ללא השתהות אנו נכנסים למערבולת של בלאסט ביטים וריפים מהירים שנעצרת בבת אחת ומתחילה שוב כאשר נכנס Attila בצווחות דקיקות. בליריקה אנו מגלים את תמצית האופל שהייתה במוח המעוות של Dead בסיפור מחריד על עיירה טרנסילבנית אפלה בה ערפל קטלני לוקח את קרבנותיו ומותיר ייאוש. לאחר מכן, נכנס Freezing Moon בפתיחה איטית יחסית ומרתקת שמובילה אותנו חזרה לבלאסט ביטים האכזריים ולריפים המהירים כאשר הפעם אנו מקבלים את Attila במלוא הדרו בשירה עמוקה ומלאת ייאוש. והנה שוב, המתח נופל לסולו בס בן כמה שניות שאחריו נכנסת הלהקה במלואה לקטע איטי שעוקב אחרי קטע הבאס וגורר את המאזין לאט לאט בתיאורים טרנסילבניים מצמררים.
Cursed In Eternity לא מאחר לבוא בפתיחה אפלה עם ריף גיטרה מלא רגש וקור ומיד אנו חוזרים למהירות האופיינית. Attila שוב מתהדר בשירה עמוקה מלאת ייסורים שנעטפת בריפים שטניים שיחד עם המילים נותנים תחושה של התהלכות במסדרונות הגיהנום. Life Eternal מהווה נק' שיא באלבום כאשר הוא נפתח במטר בלאסט ביטים ומהירות אינסופית וברגע אחד מאט לקטע מלא אווירה עם באס ליין מרשים מאוד כשהמילים הקרות עוטפות אותו שאולי ממחישות את מחשבותיו של Dead על החיים עצמם. על הסיוט האינסופי שהוא עובר ועל הרצון להשתחרר ממנו. לאחר סולו קצרצר השיר חוזר למהירות הגבוהה וAttila קורא שורות מצמררות שאי אפשר להישאר אדיש אליהן. מילים כמו "I am a mortal. But am I a human?" או "What will be left of me when I'm dead? There was nothing when I lived" פשוט מצמררות כל חלק בגוף והזעקה הקודרת של Attila אפילו מחזקת יותר את המסר.
From The Dark Past הוא השיר הכי מרשים מבחינת הנגינה לדעתי ומרגיש ממש כמו סרט מתח מלא אימה. הרגש שהוא מעביר בנגינת הגיטרה, הקטעים השונים שמשלבים מצד אחד מהירות ומצד שני קטעים שהשקט ממלא אותם והאיטיות והכבדות שלהם מכניסים בך את כל השדים שבמוזיקה ומשאירים אותך בפה פעור והשירה של Attila שנשמע כמו השטן בכבודו ובעצמו פשוט מדגימים למה האלבום הזה הוא יצירת מופת. לאחר שלוש דקות של מהירות בלתי מתפשרת, השיר עובר לנגינה שקטה של הגיטרה ולמעברי תופים שרק מגדילים את האווירה של השיר ומראים כמה מוכשר וזריז Hellhammer בשליטה שלו במקלות התופים. מיד לאחר מכן עוברים לקטע שהמילים המצמררות בו והקול הנמוך אותו Attila מפיק כאשר שואל "מה ראית שם, באפלת העבר?" מהווים את קטע השיא של השיר ושל האלבום כולו.
לאחר Buried By Time And Dust הקצר והמהיר שמתאר את קורותיו של יצור עתיק יומין - ככל הנראה ערפד לפי תיאורו - מגיע שיר הנושא של האלבום, הלוא הוא De Mysteriis Dom Sathanas. הפולחן הסודי של הלורד שטן בתרגום חופשי מלטינית. השיר שמהווה את נק' השיא השלישית באלבום מבחינתי נפתח בריף מקפיא דם ובשאגה אימתנית ותוך שניות מספר נכנס להזיה מוזיקלית אפלה ומעורפלת אליה מתווסף Attila שתחילה פותח בשירה העמוקה אליה התוודענו במהלך האלבום ולאחר מכן מפתיע ושר בלטינית בקול מדהים שנשמע כמו כהן המזמר את המזמור השטני בטקס הפולחני האפל. הקצב שוב יורד, הנגינה הופכת שטנית יותר ויותר והריף שמלווה את הקטע מלא ברגש אפל ושוב חוזר הכהן הגדול ומזמר תוך שהוא עובר לסירוגין בין השירה המרשימה לגרגורים נמוכים שמוסיפים המון.
לסיכום, האלבום מציג את הבלאק מטאל האמיתי במלוא ראוותו. זוהי שירת הברבור של Euronymous שנרצח ע"י הבסיסט Varg מעט לפני הוצאת האלבום והאלבום הוקדש לו עקב כך (מה שמוסיף למטען העצום שאותו סוחב האלבום על גבו). האלבום הזה יצא אחרי הרבה דם, ייסורים ומאבקים ולמרות שיצא בכמה שנות איחור זה ללא ספק היה שווה את זה. אני לא מסוגל בכלל לדמיין את האלבום כש-Dead שר לדוגמה וברור שהם היו צריכים את העבודה עליו ואת הזמן לנוח בין הטרגדיות שפקדו את הלהקה בפרק זמן כה קצר לפני יציאתו והתוצאה מרשימה. אי אפשר להגדיר אותו כפחות מאלבום הבלאק מטאל הכי טוב שיצא אי פעם וככל הנראה זה גם מראה את גדולתו של Euronymous שלאחר מותו הלהקה איבדה את הכיוון והוציאה אלבומים שלא ראויים להיקרא תחת השם Mayhem. בסופו של דבר, אני נהניתי.
5/5
