Bioshock Infinite

                                                                                

שם: Bioshock infinite

ז'אנר: FPS

פותח על ידי:Irrational Games

שלום, וברוכים הבאים לקולומביה, עיר שמימית הנמצאת בשמים אשר בה שולטים הגזענות והדעות הקדומות. את העיר הזו בנה בעזרת טכנולוגיה המבוססת על מכניקת הקוונטים אדם בשם Comstock אשר נקרא בשם הנביא (the prophet), והוא רוצה אתכם מתים.

Bring us the girl and wipe away the debt, אלו המילים הראשונות שנאמרות במשחק, אולם הם נראות סתמיות בהתחלה אבל יש להם את החשיבות הגדולה ביותר. אתם מובלים למגדלור על ידי שני אנשים, גבר ואישה שבהתחלה נראים כזוג דייגים אבל אתם תגלו שהם הרבה יותר מזה. המשימה פשוטה, אתם צריכים להציל נערה בת 18 מקולומביה ושמה אליזבת' ולהביאה לניו-יורק כדי לנקות את חובכם. 

ככל שהזמן עובר אתם לומדים עוד ועוד על העבר שלכם בכך שאתם נפגשים עם דמויות שכנראה היה להם קשר קודם אתכם, אתם מבינים מי אתם (Booker Dewitt) ולמה באמת נשלחתם כדי להביא את הנערה. אולי זה לא נראה חשוב בהתחלה אבל הדברים שנאמרים על ידי הדמויות השונות במהלך המשחק יהיו ברורים בסופו. אתם תבינו למה הדמויות השונות התכוונו, במיוחד התאומים שנפגשים אתכם לאורך כל המשחק, ועל מה כל אלה דיברו. יתברר לכם גם למה Comstock ידע שאתם באים, למה הוא טרח להמציא אגדה עליכם ולכנות אתכם בתור The false shepherd, למה האותיות AD חרוטות על ידכם הימנית, מה היה חובכם ומה עמד מאחורי המילים הראשונות האלו Bring us the girl and wipe away the debt. 

אחרי שעברנו על העלילה בקצרה ולא סיפקנו לכם שום ספוילרים (אני מקווה) הגיע הזמן לדבר על ה-gameplay של Bioshock Infinite. המשחקיות שלו היא בין הטובות שראיתי, למרות שהיא זהה במקצת למשחקים הקודמים היא שונה מהם לגמרי. אתם משתמשים בשלושה דברים:1. אחד משני הנשקים שיש עליכם. 2. הכוח שלכם (Vigors) אשר מונע על מלחים (Salts) שאותם נתן להשיג במהלך המשחק. 3. הנשק הקר שלכם. את כל אלו אתם יכולים לשדרג דרך מכונות שונות הנמצאות לכל אורך המשחק (למעט הנשק הקר שלכם שאותו גם לא ניתן להחליף). אתם לא צריכים או יכולים לקנות את הנשקים וזה אחד מהדברים שאהבתי במשחק הזה, במשחקים אחרים אתם צריכים לחסוך בכסף ולחכות כדי שיהיה לכם מספיק רק כדי לקנות את הנשק האדיר הזה שאתם מפנטזים עליו יומיים. פה זה לא ככה. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא למצוא את הנשק שאתם רוצים דרך אויבים או למצוא אותו מונח על איזה שולחן בצורה רנדומלית. הנשק האהוב עלי היה The hand cannon ואני חושב שתבינו למה אחרי שתשתמשו בו קצת. 

בנוגע לכוחות, ישנם כמה סוגים של כוחות שונים שכפי שציינתי כבר אותם אתם משיגים במהלך המשחק. הם לא עולים דבר. אתם רק צריכים לחפש. יש להם חשיבות רבה במשחקיות שכן אתם תצטרכו להשתמש בהם בצורה נבונה כדי לשרוד. 

למשחק ארבע רמות קושי שונות: קל, רגיל, קשה, ולאחר שסיימתם את רמת הקושי הקשה נפתחת לכם רמת 1999 שאותה עוד לא ניסיתי, אני ממליץ לאלו שכבר רגילים ל-First person shooters להתחיל מרמת הקושי שכן היא תתן לכם אתגר שלא כמו רמות הקושי האחרות , לאלו שלא רגילים לז'אנר הזה או סתם לא רוצים להתאמץ יותר מדי אני מציע להתחיל ברמה הרגילה או הקלה אבל זה תלוי רק בכם. 

תוספת נחמדה למשחק היא ה-Sky lines. אתם בכל זאת נמצאים בעיר שמרחפת בשמים ושימוש באלה יעזור לכם לעבור ממקום למקום וגם למצוא מיקום טוב כאשר את בקרבות (כן אתם גם יכולים לתקוף אנשים כאשר אתם נמצאים עליהם).

במשחק יש לכם מגן, חיים, ומלחים. המגן בצהוב, החיים באדום ומלחים בכחול. אתם לא צריכים לדאוג בנוגע לכל אלו שכן המגן מתחדש אחרי כמה שניות שאתם לא נפגעים, יש מקורות שונות כדי להעלות את החיים וגם למלא את מד המלחים אם השתמשתם בכולו. יש לכם מזל אם אתם נמצאים בסביבת מכונה אשר מוכרת לכם את כל אלו בזמן הקרב אבל אם אין זה כך, טוב.. אתם צריכים לסמוך על אליזבת'. היא תעזור לכם בכך שהיא תמצא תחמושת, מלחים, וחבילות עזרה ראשונה כדי שתעלו את מד החיים. בנוסף לכך היא יכולה לפתוח שערים שונים כדי לזמן דברים אשר יעזרו לכם בקרב.

לפעמים תקבל אפשרות לשדרג את אחד מן המדים שלכם, את האפשרות הזאת תקבלו כאשר תתקלו בבקבוק המשנה צבעים. אולם ישנו דבר אחד שלא אהבתי והוא הבגדים השונים שתקבלו במהלך המשחק, זה נראה שימושי אבל זה לא. הבגדים האלו אמורים לתת לכם בונוסים שונים ולשדרג אתכם אבל כיוון שהבונוסים האלה לא ממש שמישים זה לא נראה כאילו אתם מקבלים דבר שבאמת יעזור לכם וישפר אתכם.

Bioshock infinite הוא משחק שאתם חייבים לשחק בו והוא משחק שאכן עונה על שמו (את זה עוד תבינו בסופו של המשחק). המתכננים השקיעו מחשבה רבה בבנייה שלו וגם בעיצוב דמותה של אליזבת' שנראית ומרגישה אמתית יותר משאר הדמויות שפגשתי במשחקים עד עכשיו. קולומביה העיר הזאת שבשמים היא עיר שפשוט כיף להסתכל עליה, כל הדברים הקטנים אשר יש בה ויזואלית היא פשוט מדהימה. דבר אחד שכחתי לציין מקודם הוא העובדה שרציתי שהם יציינו משהו מהמשחקים הקודמים, והם באמת עשו זאת. לא רק שציפור שיר Song bird נראית כמו אחד מהאבות הגדולים Big Daddy אתה זוכה להגיע לעיר התת-ימית שחקרת במשחקים הראשונים ולא סתם לשמוע עליה במהלך המשחק. 

רק על המשחקיות הייתי נותן למשחק הזה 4 מתוך חמש אבל העלילה המושקעת שמצורפת לו וכל הדברים הקטנים אשר נמצאים בו מעלים את הציון אצלי ל-5 מתוך 5. זה אכן משחק שחייב להיות בבעלותכם.

                                                                     5/5

שיהיה לכולנו חג שמח, ותזכרו שישנן אינסוף אפשרויות בחיים.

Roger Waters - Radio Kaos

אמן: Roger Waters

אלבום: Radio Kaos

ז'אנר: Progressive Rock / Pop Rock

שנת יציאה: 1987

אין זמן טוב מזה להכות את עצמי עד זוב דם. ולמה אתם שואלים? שאלה טובה. מי שקרא את הביקורת שלי על Amused To Death של רוג'ר ווטרס בטח שם לב שממש לא אהבתי את Radio Kaos אז. כל כך לא אהבתי אותו שלא טרחתי לשמוע אותו יותר מפעם אחת. בערך שבועיים אחרי שכתבתי את הביקורת החלטתי לתת לאלבום הזה עוד צ'אנס, וכמה שטעיתי לגביו!

אז נכון, יש פה אלבום שמהבחינה המוזיקלית לא מושלם ולא מתקרב לשניים שמאגפים אותו מקדימה ומאחורה. אז נכון, יש לנו מחזה עם עלילה שהמילה הכי מתאימה לתיאור שלה היא מוזרות. באמת. אני לפעמים תוהה אם העלילה הכל כך מוזרה הזאת אמורה להעביר משהו שאי אפשר להעביר בלי מדע בדיוני סוג ז'. ובכל זאת, מדובר פה ברוג'ר ווטרס. הסטנדרטים של האיש הזה כל כך גבוהים, שאפילו אלבום גרוע שלו נשמע הרבה יותר טוב מכל דבר אחר שיצא אי פעם, ותאמינו לי שלא מדובר פה באלבום גרוע.

הפעם הפלויד המתבגר (תרתי משמע) החליט ללכת על כיוון של פופ רוק אייטיזי על כל המשתמע מכך. יש פה הפצצה של סינתיסייזרים מעצבנים, סאונד תופים אייטיזי למדי (אבל לא יותר מדי), צליל מוזר של דפיקה על כוס שחוזר אחת לכמה דקות ושירים קצביים יחסית עם גישה פקאצית שמשתלבים יפה בין השירים הווטרסיים הרגילים. חוץ מזה יש לנו פה את ווטרס הרגיל שממלא את המוזיקה באפקטים, דיבורים, צעקות ושדרן רדיו חביב שמדבר עם בילי, השחקן הראשי באלבום שעיוות את הקול שלו ונשמע בעצמו כמו סינתיסייזר מדבר. בגדול, מדובר פה על אלבום שהולך בין Brain Damage ל-What God Wants, עם נטייה חזקה יותר לצדו של האחרון.

אם כבר מדברים על הכוס המעצבנת הזאת, זה הדבר הראשון שתשמעו כשתתחילו לנגן את האלבום. תוך לא הרבה זמן שומעים שיחה קצרה בין ג'ים, שדרן הרדיו לבילי שמכניסה אותנו לשיר Radio Waves. מעין אקספוזיציה לעלילת האלבום שמציגה בפנינו את בילי, איש נכה שלמד לקלוט גלי רדיו ולתקשר בקול מעוות דרך הטלפון עם ג'ים, שדרן ברדיו מחתרתי בשם Radio Kaos (מוזר כבר אמרתי?). השיר הזה הוא סמל לבעיה של האלבום כולו. שיר קצבי, עם אלקטרוניקה סבירה (שעוד תרגיז בהמשך), סטטי בטירוף ופופי ברמות על שכל מילה שנייה בו היא Radio Waves. בשמיעה ראשונה מומלץ פשוט לדלג עליו. אחריו בא שיר קצת יותר מעניין העונה לשם Who Needs Information ומספר על הלילה שבו בני, אח של בילי לקח אותו לבלות ובטעות הפיל בלוק מגשר שהרג נהג מונית והוביל אותו ישר לכלא. נכון שהשיר הזה לא הרבה יותר מרתק מהקודם, אבל יש בו קסם שאני לא יודע להסביר.  אולי זה בגלל שהוא לא מפוצץ באלקטרוניקה (שבמקומה יש פה חצוצרה שהרבה יותר אהבתי), אולי זה הפזמון הכיפי וההמנוני שלו, אולי זה בגלל שווטרס מראה פה סימני חיים. תשמעו ותבינו.

"אז.. אח שלך בכלא?"

Me or Him הוא כבר שיפור ניכר. בכלל, האלבום הזה מתהדר בשלושה שירים שקטים נפלאים שהם אולי החלק הכי חזק של האלבום. משהו בשיר הזה מאוד מזכיר לי את Brain Damage האגדי של פינק פלויד וזאת אולי הסיבה שאני אוהב אותו כל כך. יש פה מנגינה אקוסטית פשוטה ויפה, משולבת במנגינת חליל מרתקת ומרגיעה במיוחד (שאגב נמצאת גם במקביל שלו שלא נכנס לאלבום ונקרא Going To Live In LA). יחד עם כל העטיפה הזו יש ווטרס שמחבר אותה בקול הרגוע והנינוח שלו ומוביל את המלודיות הסוחפות בעזרתו. ואז זה בא. השיר הכי מעצבן ששמעתי ממנו. The Powers That Be מלא בהגשה פקאצית ומעצבנת, אלקטרוניקה עמוסה עד כדי כאב ראש, ואיזה זמר שאספו לא יודע מאיפה ומחרב את הפזמון. טוב.. זה אמנם לא עד כדי כך מזעזע, כי כמו שאמרתי זה רוג'ר ווטרס כאן אבל זה בהחלט לא מתאים לו.

Sunset Strip לעומתו הוא שיר מגניב באמת. יש פה קצב טוב, באס שמן, עבודת גיטרה טובה ושירה מעולה. הפזמון מטריף, השילוב של ווטרס עם זמרות הליווי ממש מוצלח פה וווטרס מצליח לסחוף ולרגש בשירה התיאטרלית שלו. הסולו חצוצרה בסוף ממש מתאים בליווי הגיטרה והבאס שמרימים אותו ונותן סיום מעולה לשיר מעולה. אחרי דיאלוג בין בילי וג'ים כשברקע הכוס המוזרה הזאת חוזרת עוד פעם יחד עם מקצב בונה מתח נכנס Home שהוא עוד שיר מעט פופי שעשוי טוב מאוד. אחרי שבילי לא מוצא את עצמו באמריקה ומתגעגע לבית שבוויילס (בריטניה) אנחנו מקבלים שיר מדבר על זה שלכל אחד יש בית תוך כדי תלונות על ממשלות המערב שיוצאות למלחמות כדי להסיח את דעתם של האזרחים הפשוטים מהתאכזרות כלכלית שמכוונת כלפיהם. הכוס לא נעלמת הפעם אבל בליווי הפסנתר והבאס השמן היא נבלעת מעט. בסך הכל גם זה שיר שמצליח לשלב קצביות מבורכת, מעט אלקטרוניקה וסינתיסייזרים בצורה מוצלחת מאוד. כהמשך ישיר שלו נכנס Four Minutes עם מנגינת פסנתר עדינה אבל סוחפת וזמרת הליווי שמקבלת פה סולו ארוך. ווטרס נכנס לכמה שורות בודדות ומגיש אותן בצורה מחוננת כשהוא מתלבש בצורה מושלמת על המנגינה על דיוקיה השונים ומצליח לרגש באמת. בסוף נכנסת מוזיקת רקע אפית עם מקהלת זמרות הליווי ויחד הם מובילים אותנו לתוך קטע אפי שבמרכזו בליל צלילים מוזר שיכול להזכיר את On The Run לכמה שניות ותקתוקי שעון שמכריזים על הסוף הקרב.

הספירה לאחור לקראת הפיצוץ הגרעיני שלא יגיע מתחילה ואחריה חוזרת הכוס הממש מעצבנת הזאת. שוב. לפחות אחרי זה מגיע אחד השירים הכי טובים באלבום שאולי מוכר למי שראה את ההופעה של ווטרס עם
החומה בברלין כזה שהחליף את Outside The Wall (ובצדק. זה שיר מזעזע ומביך). המילים החצי אופטימיות (שלהבנתי נכתבו כדי לרצות את חברת התקליטים שטענה שהסוף קשה מדי) מכריזות על היפוך הגלגל ועל החלחול הסופי של עקרון קדושת החיים לחברה האנושית אחרי הטראומה והכמעט אסון שבסוף של Four Minutes. המסר מגובה בשורות חזקות מאוד כמו:

"Used to look in on the children at night

In the glow of their Donald Duck light
And frighten myself with the thought of my little ones burning"

חוץ מזה, זה שיר ממש טוב. יש פה מנגינה אלקטרונית נחמדה כמעט לכל האורך, פעם ב.. קופצת גיטרה טובה לביקור ועל הכל מנצח ווטרס בחצאי לחישות פסימיות וקרות שמקשות עליי להאמין לו שהוא באמת מאמין במה שהוא כתב. בסוף נכנסת שירת מקהלה נפלאה ועוצמתית ושוב חוזרת הכוס ההיא שמבשרת על סיום אלבום שהיה יכול להיות טוב יותר, אבל גם כמו שהוא הוא מספיק למי שאוהב את מה שיש לווטרס להציע למאזינים שלו. לא מושלם, אבל גם לא רחוק מזה.

4/5

Roger Waters - Amused To Death

אמן: Roger Waters

אלבום: Amused To Death

ז'אנר: Progressive Rock

שנת יציאה: 1992

רוג'ר ווטרס הוא דמות למופת, וכשכזה, לא משליכים אותו גם לעת זקנה (והוא ממש הזדקן). איש הפינק פלויד הדעתן הוא בעיני דמות להערצה על הדבקות שלו בעצמו ועל היכולת שלו לסחוב בכוחות עצמו קריירת סולו לא רעה בכלל כשהוא מצליח לשמור על רמה מוזיקלית טובה יחד עם החריפות והכעס שממלאים אותו והדרמטיות והתיאטרליות שעושים אותו לכזה אמן גדול. אז נכון שתמיד הייתה לו פינה חמה בלב לאלו שמעבר לגדר ושהוא אף פעם לא אהב אותנו הישראלים עד כדי כך, ובכל זאת ראוי להצדיע לאדם שגם כשהגרון שלו כבר לא מתפקד במשך שנים מצליח להעמיד מופע ראוי.

אחרי The Pros And Cons משנת 1984, שהיה המשך מוזיקלי לא רע ל-Final Cut אבל חטא בהמון קטעי מעבר מיותרים ואחרי Radio KAOS מ-1987 שלא הרגשתי צורך מעולם להאזין לו מגיע בשנת 1992 Amused To Death שהוא בעצם שירת הברבור של ווטרס המזדקן. האלבום מתהדר בשירים מעולים לצדם של שירים קצת פחות טובים אבל אחד המאפיינים הכי בולטים שלו הוא הקול הנחלש של ווטרס. אם התרגלנו פעם לווטרס שצווח על המיקרופון ברגש, הפעם נקבל את ווטרס שמרבה ללחוש או לשיר בטונים נמוכים ועייפים יותר ומדי פעם מצ'פר אותנו בשירה גבוהה כמו של פעם, אבל רק מדי פעם. עוד משהו שאפשר לשים אליו לב אחרי כמה שמיעות הוא הרפרנסים לאלבומי הפינק פלויד כמו נפילת הפצצה מתחילת Get your filthy hands שעושה קאמבק בשיר Late Home או שורה מתוך Sheep האגדי שחוזרת בשיר The Bravery. האלבום הזה הוא מעין סיכום אחרון של קריירה ארוכה ומוצלחת של אמן דגול.

אחרי אינטרו עמום וארוך מאוד, נכנס השיר What God Wants שפחות או יותר מבהיר מראש את מה שאנחנו עומדים לשמוע בשעה ורבע הקרובות. שיר עם קטעי גיטרה לא רעים, מקהלת זמרות הליווי שאסף ווטרס כדי שילוו אותו כמו בכל אלבומי הסולו שלו וכמובן הקול והאגדה שנשמע עייף מהרגיל. בסה"כ זה שיר טוב אבל לא מההיצע המשובח ביותר שיש לאלבום להציע. בטח שלא כמו השיר הכי מצליח מתוך האלבום שנוגן גם בישראל, Perfect Sense שמציג את אי ההיגיון שבמלחמות ואת הביזיון שבהפיכתן למעין משחק ספורט נוסף ועל הדרך גם את השטחיות של הטלוויזיה שמבלבלת את כולנו. השיר מתחיל בצלילי קלידים ותיפוף עמומים ובדיבור המתנשף של ווטרס עד שנכנסת המנגינה המרכזית של החלק הראשון על הפסנתר. את המנגינה השקטה מלווה ווטרס שכמעט לוחש ומביע את חוסר ההבנה שלו ואת התסכול כלפי חוסר ההיגיון האנושי. את המשך השיר שרה .P.P Arnold המעולה בעלת הקול העוצמתי ומכניסה בו עוד כוח ותנופה. בחלק השני אנחנו כבר מקבלים את רוג'ר ווטרס בחצי כוח כשהוא שולח את הקול הגבוה והמחשמל שלו לתוך האוזניים שלנו. רעיון יפה שיש בחלק השני הוא שני השדרנים שבהאזנה חטופה נשמע שמשדרים משחק ספורט כלשהו בהתלהבות, אך כאשר מתרכזים במה שהם אומרים, מגלים שהם למעשה מדברים על מלחמה ומשדרים בהתלהבות ירי צוללת תוך כדי תיבול בפרטים שוליים כמו משכורתו של מפקד הצוללת. רעיון לא רע בכלל שנותן ביקורת ראויה על אופן סיקורה של מלחמה בעשורים האחרונים.

The Bravery of Being Out of Range יכול היה להיכנס מבחינתי ל-The Dark Side of The Moon. מבחינת הקו המוזיקלי הוא מתאים: הגיטרות פה נותנות עבודה מעולה, הקלידים ממלאים את הצלילים של הגיטרה והופכים אותם למעניינים יותר וווטרס יחד עם המקהלה שלו נותנים ביצוע גדול ומגבים אחד את השני בהרמוניה נפלאה. Late Home Tonight מרגיש כבר פחות עייף מקודמיו כשהוא ממולא בנגינה אווירתית של קלידים וגיטרה אקוסטית טובה. ווטרס מקבל פה סולו ללא זמרות הליווי נשמע מעולה, כמעט כמו בימים הטובים וממשיך לירוק ביקורת ורעל לכל הכיוונים. לקראת הסוף שמחבר אותנו עם החלק השני של השיר, נכנסים תופי מלחמה בוני מתח שמופג בסוף על ידי צליל נפילת הפצצה של The Final Cut. החלק השני כבר מרגיש פחות חי כשווטרס מנסה להוציא את הצלילים החלודים מהגרון שלו בליווי תזמורת צבאית שמזכירה קצת את Bring The Boys מהחומה. Too Much Rope הוא שיר מעולה לטעמי שיכול להזכיר מעט את Every Stranger's Eyes מהאלבום הראשון של ווטרס. הגיטרות נותנות פה עבודה מעולה שמחזקת את האווירה של השיר ומחזירה אותי קצת לאותו שיר. יש פה הברקות ליריות לא מבוטלות ומשפטים כמו "You don't have to be a Jew To disapprove of murder" או "Give any one species too much rope and they'll fuck it up". מלבד כך, מבחינת השירה של ווטרס זה אולי השיר הכי טוב באלבום. לכל אורך השיר הוא שומר על קול טוב ולקראת הסוף הוא פותח את הכל בשירה מהסוג שהיה בשלושת האלבומי הפינק פלויד האחרונים עם טונים גבוהים וצווחות ווטרס יפהפיות. זאת אחת ההוכחות לכך שאם הוא היה מקליט את האלבום חמש שנים מוקדם יותר, האלבום היה נשמע הרבה יותר טוב מהבחינה הזאת.

אחרי החלק השני של What God Wants שלמעשה כמעט זהה לראשון שפתח את האלבום, מגיעה עוד יצירה נפלאה בחלק השלישי של הטרילוגיה. השיר מתחיל בקטע מעט עמום שמזכיר מאוד את זה שפותח את יצירת המופת Echoes ואליו מצטרף קטע גיטרה גדול יחד עם השירה עוצרת הנשימה של ווטרס שחוזר גם כאן למתכונת הראשונה כשהוא צווח ומייבב ולפרקים מכתיב את הקצב של השיר. הסולו הלא שגרתי שלו הופך את השיר הזה לפנינה אמיתית ונשמע שהוא החוליה החסרה באלבום The Final Cut. השיר הבא, Watching TVהוא שיר נחמד אבל מתחיל את האזור באלבום שבו הוא הופך למעט בנאלי ומאוס. ולמרות זאת, יש שם כמה הברקות כמו הפזמון המדבק ואני לא חושב שיש מעריץ פינק פלויד אמיתי שלא יתרגש כשתגיע השורה "And I grieve for my sister" בעלת ההגשה המצוינת. ופה למעשה האלבום מתחיל את הירידה. Three Wishes הוא שיר שהיה צריך להישאר בחוץ. שיר חסר תנופה ובנאלי באופן קיצוני. הבא אחריו, It's A Miracle, הוא שיר נחמד בסה"כ, אבל במשך רוב אורכו גם הוא חסר תנופה שמגיעה רק לקראת הסוף שלו. שיר הנושא של האלבום אמנם לא מעניין כמו שאר השירים באלבום אבל נותן תיאום מצויין של ווטרס וזמרות הליווי, מנגינות טובות  ומלאות רגש ומצליח בכל זאת לשמור על עניין לאורך כל תשע הדקות שעליהן הוא נמתח. אורך לא מבוטל שלי באופן אישי קשה להתמודד איתו לרוב והשיר מצליח להעביר בצורה כמעט בלתי מורגשת.

בסופו של דבר, לדעתי זה אלבום שקשה להתחבר אליו. צריך לשמוע אותו שוב ושוב ושוב עד שכל הפרטים מתחברים ואז לשפוט. כמו שאמרתי קודם, בכל פינה באלבום מורגש צד אחר מפינק פלויד הישנים והטובים ומקריירת הסולו של ווטרס וזה בעצם אלבום הפרידה של זמר שמודע לעצמו ומודע לכך שכלי הנגינה העיקרי שלו, הגרון, כבר לא עובד לטובתו. לטעמי מי שאוהב את פינק פלויד יוכל ליהנות מהאלבום ובפני עצמו זה אלבום מצוין. כמו כן, האורך שלו הוא מבחינתי רק לטובה. האלבום מצליח להעביר 72 דקות כאילו היו 20 בצורה סוחפת ומרתקת שמשאירה אותי בטעם טוב מהאמן הנפלא הזה ואולי קצת בצער מכך שלא נראה ממנו עוד משהו כזה אי פעם.

4/5

Circle of Ouroborus - Abrahadabra

להקה: Circle of Ouroborus

אלבום: Abrahadabra

ז'אנר: Post-Black Metal

שנת יציאה:2012

אני לא חושב שאי פעם שמעתי משהו כזה, ואם כן, כנראה יש סיבה לכך שאני לא זוכר אותו. ובכל זאת, הפעם הבלאק הסטלני וההזוי הזה הצליח לעניין אותי. עד לפני לא הרבה זמן לא שמעתי בכלל על הלהקה הזו שעונה לשם Circle of Ouroborus (שמו של הסמל המוכר מן המיתולוגיה הנורדית של נחש הבולע את זנבו) ובשיטוט הרגיל בחיפוש אחרי מוזיקה חדשה ראיתי את העטיפה של אלבומם החדש, abrahadabra, שנראית פחות או יותר כמו רוב העטיפות בז'אנר (שחור לבן ומבולגן) והתחלתי לשמוע. המנגינות שקצת נשמעות כמו ניגון מהמזרח הרחוק יחס עם הסאונד העמום והסולן הסוחף גרמו לי לשמוע את האלבום מההתחלה ועד הסוף ולהיפתח לסגנון ששונה לחלוטין מכל מה ששמעתי עד היום.

האלבום נפתח עם Cospiracy שמביא מיד את המאפיינים של האלבום. יש פה סאונד עמום מאוד כשהדבר הראשון שאפשר לשים אליו לב הוא הסאונד של מצילות ה-Ride וה-Crush שממש בולטות כאן. הדבר השני שאפשר לשים אליו לב הוא המלודיה שמובילה את השיר כשיש ברקע נגינה איטית ומתמשכת שמגבה מלודיה מרגיעה ומעניינת. הסולן גם מתבלט כאן לטובה כיוון שהקול שלו מתאים בדיוק לאווירה הרגועה שהמוזיקה יוצרת. יש לו קול שיכול להזכיר מעט את הקול של קוורת'ון ב-Hammerheart . קול גבוה, מחוספס במידה שמשתלב במלודיות של השיר ומרגיע את המאזין. אחרי Breathing Slowly שנשמע פחות או יותר כמו קודמו, נכנס These Days And Years To Kill שנפתח בכמה צלילים עמומים ונכנס עם ריף טוב שמגובה במין צלילי צפצפה תמוהים. בגדול, הקו שהתחיל בשנייה הראשונה של האלבום נמשך גם כאן רק שפה לטעמי הגיטרה מקבלת קצת יותר מקום בין המלודיות מהמזרח הרחוק ומכניסה פה את ה"מטאל" שפחות הורגש בין כל השאנטי של השירים הקודמים. במהלך השיר יש קטע קסום שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים כשהסולן שר "To kill" ומלווה אותו מנגינה קסומה ואני חושב שקטעים כאלה שפזורים ברחבי האלבום עושים אותו ליותר טוב מאלבומים אחרים בסגנון ובטח שליותר מעניין.

Rememberance מתחיל בריף כבד ואיטי ובתיפוף מרתק שהופכים אותו לקצת דומי בהשוואה לשירים אחרים באלבום. הריף נמשך כשהסולן עולה עליו ומתמזג עם המנגינה האפלה בקול הכאוב שלו. בשלב מסוים מצטרפת מלודיה נוספת (אני פשוט אקרא לזה מלודיה. אין לי מושג איזה כלי משמיע את הצלילים האלה) שמוסיפה המון אווירה ורגש לתוך השיר כשבין לבין ישנו קטע מהיר יותר עם ריף מצוין ותיפוף טוב שמוסיפים לשיר יותר עניין מצדי ומשחקים בין האווירה האפלה והכבדה של השיר לחצי ת'ראשיות. הבא אחריו, Six Hands מתחיל לאט במנגינת גיטרה שחורה ואפלה שבשלב מסוים משתלבים אליה התופים שנדמה שלמעט כמה אתנחתות לא שינו מקצב לאורך רוב האלבום, והדבר ההוא שמלווה את הריף בצלילים קודרים. הסולן מצטרף לחגיגה והמנגינה משתנה בהתאם לשירה שלו כשהגיטרה שוב נעלמת למאחורי הקלעים והפעם היא זו שמגבה את הכלי-מה-שמו וכך זה נמשך בצורה קצת מעייפת עד סוף השיר. Like Silent Meadows לעומתו, מצליח ליצור יותר עניין כשהוא שובר לחלוטין את המבנה הרגיל של השירים באלבום. הוא נפתח במלודיה מרתקת שמגובה בתיפוף מרתק לא פחות ששונה ממה שזכינו לשמוע מצד התופים עד עכשיו. אפילו הסולן קצת השתנה כשהפעם הוא שר בקול יותר עמוק ונמוך כשהמלודיה המצוינת מלווה אותו. מה חסר כאן בכל זאת? זה או שהגיטרה כל כך לא נוכחת כאן שלא שומעים אותה, או שאין גיטרה בכלל, אבל לדעתי זה קצת חבל כי כאן אני מרגיש שהיא הייתה יכולה לתרום ולהעלות אפילו יותר את הרמה של השיר. 

השיר האחרון והארוך האלבום, Dementia Praecox" נפתח בהלמות תופים, מלודיה עמומה ושירה עמומה אפילו יותר שמכניסה לכאן מעט מתח ובבת אחת הכל משתחרר חזרה לאותו המבנה הרגיל של רוב השירים באלבום. רק בשלוש הדקות האחרונות מגיע המפנה בצורת קטע ארוך, ללא קצב למעט הלמות התופים מהפתיחה שחוזרות מדי פעם יחד עם הסולן כשהגיטרה והדבר ההוא מהדהדים להם עד סוף השיר. בסופו של דבר, המבנה הרגיל והמקובע מתחיל להעיק על האוזן והשיר האחרון לטעמי היה מיותר מאוד ועקב חוסר יצירת העניין שלו מכביד עליי.

בסופו של דבר, מדובר כאן באלבום מאוד אווירתי, כשהאווירה האפלה שבו מרגיעה ויוצרת מין תחושה מוזרה אבל בנוסף לכך, הוא גם אלבום מקובע מאוד בסגנון הייחודי שלו ובמקום לקחת את הכיוון המיוחד שלהם למקומות מעניינים וחדשים בכל שיר, הלהקה העדיפה לטחון אותו עד שהוא נהפך לבלתי נסבל לקראת הסוף. אני כן ממליץ לשמוע את האלבום למרות שלרוב האנשים זה יהיה קשה בשמיעה אחת כי הוא בכל זאת שונה מאוד, אבל מצד שני הוא מעניין ומחדש את הבלאק הישן והממוחזר עד מוות ויוצר מעין סגנון מיוחד שכיף להאזין לו ולהירגע לצליליו.

3/5

Cro-Mags - Alpha Omega

להקה: Cro-Mags

אלבום: Alpha Omega

ז'אנר: Crossover-Thrash \ Groove Metal

שנת יציאה: 1992

ביום חמישי האחרון פרסמתי את הביקורת שלי על Bathory ומי שקרא, בטח זוכר את הסיפור על הרדיו ב-GTA IV ואולי את השם Cro-Mags. אז מי הם בעצם? Cro-Mags היא להקת קרוסאובר ת'ראש על גבול הגרוב מטאל שהתחילה את דרכה בשנת 1980 והוציאה את אלבום הבכורה המופתי שלה בשנת 1986 שהציג להקת הארדקור פאנק רצחנית כשרוב השירים הם שירים בני דקה-שתיים בעלי קצב רצחני, ריפים מהירים וחסרי רסן כשעל השירה הופקד ג'ון ג'וזף שאז היה סולן צרחני ומלא אנרגיה. ב-1989 יצא האלבום השני Best Wishes שהציג להקה קצת שונה, מאופקת יותר כשהמודל העיקרי שלה הוא שירים כמו Seekers of The Truth מאלבומם הקודם שהיו איטיים ורגועים יותר, כפולים באורכם ובעלי שירה פחות צרחנית ויותר חלקה.

האלבום Alpha Omega הגיע בשנת 1992 באותה מתכונת של קודמו ולמען האמת לקח לי הרבה זמן להתרגל לכיוון החדש אותו לקחה הלהקה. בתור אחד שאהב מאוד את האלבום הראשון שהיה מלא בטירוף חולני, בהתחלה לא אהבתי בכלל את הרעיון של Cro-Mags עם ריטלין אבל אחרי הפסקה ארוכה כשנתתי הזדמנות חוזרת לאלבום בבת אחת גיליתי את הגיוון שבו, את האגרסיביות המתונה שלו שאמנם לא פראית כמו ב-Age of Quarrel אבל עדיין שומרת על העניין ואת היצירתיות שבו כשמצד אחד אפשר לשמוע שירי כמעט ראפ כמו Eyes of Tomorrow ומצד שני שירי הארדקור מלודיים, ארוכים ומעט ניסיוניים אך מלאי רגש כמו השיר שסוגר את האלבום, Changes.

מי ששמע ואהב את האלבום הראשון לא יצטרך להתאמץ מאוד כדי למצוא את ההבדל בינו לבין Alpha Omega כי הוא מורגש כבר ברגע הראשון כשנפתח See The Signs. השיר הזה הוא בעצם השיר שמשך אותי להתעניין באלבום הזה כששמעתי אותו באלבום הלייב הכפול של הלהקה מ-1994. הריפים פה יותר מזכירים את פנטרה ב-Cowboys From Hell שיצא שנתיים לפניו, התיפוף נשמע יותר זהיר מאשר התיפוף המתחרע של שנת 86' והקול של ג'ון מרגיש הרבה פחות משוחרר. לפחות מדי פעם הוא נותן לנו לשמוע איזו צווחה מהעבר. אחריו נכנס Eyes of Tomorrow בצלילי סקראץ' וג'ון פותח בקטע ראפ מקפיץ עם תיפוף גרובי מאוד וריף קל ואופייני לסגנון החדש שלהם כשמדי פעם חוזרים צלילי הסקראץ' שמשתלבים בשיר. לפתע הכל נעצר, הדי הגיטרה נמשכים כשנכנס ריף ת'ראשי, התיפוף בהתאם מרביץ בדאבל באסים וג'ון מאיץ את השירה. הקטע הזה ממש הארדקורי וקצת מתקרב לרמת הטירוף של האלבום הראשון. בשלב מסוים נכנס קטע דיבור שאחריו חוזר הקטע הגרובי שמתחלף לסירוגין עם קטע הראפ עד תום השיר.

The Other Side of Madness מדגים בצורה הכי טובה את הגישה החדשה שהם אימצו כשהוא לפרקים נשמע כמו שיר מתוך Cowntdown To Extinction מינוס הקול הגבוה של מאסטיין. התיפוף פה איטי, הריפים מזכירים יותר את ז'אנר ההאבי מטאל והשירה של ג'ון נטולת חספוס מינימלי ואם חשבתי שאלו לא הם, רף המלודיות רק עולה בפזמון. בחיי, אפילו הצחוק של Lucertia נשמע פה! יחד עם זאת, הסולו מחזיר קצת את הצבע ל-Cro-Mags העייפים כשהוא לא מאוד מופרע אבל לפחות הוא נשמע טוב. Apocalypse Now הוא השיר השני באורכו כשהוא מתפרס על שמונה דקות! הוא גם ממשיך באותו קצב איטי ומזדחל של קודמו אבל הפעם הרוח קצת אחרת והריף שלו שקצת יותר מעניין משל קודמו מרים אותו. בקטע מסוים רמת העניין אפילו יותר עולה עם קטע גיטרה קצר שאחריו עוקבים התופים שהוא בהחלט קטע לא רע. אחרי כשלוש דקות די מייגעות הקצב עולה והשיר מתחיל לזוז עם עוד ריף מצוין והארדקורי כשגם ג'ון נשמע קצת יותר טוב ופחות רדום. הסולו שנכנס נשמע מעולה ובסופו מכניס אותנו למין ברייקדאון שבשלב מסוים שלו ג'ון נותן מין שאגה מפלצתית שמלהיבה אותי באופן אישי. עד סופו השיר ולאחר הברייקדאון הארוך הוא מתלווה בקטע יותר לוחמני על גבול הת'ראשי שנשמע מעולה וחבל שמגיע רק בסוף.

The Paths of Perfection מתחיל בריף עם טעם של Pantera שממשיך לקטע שמשחק בין שירת מקהלה צעקנית לשירה מסוג חדש של ג'ון. הקול שלו גבוה וצלול אבל מרשים מאוד והייתי שמח לשמוע ממנו יותר. השיר הזה הוא ללא ספק גרוב מטאל מעולה כשהשירה של ג'ון יחד עם הריף הטוב והתיפוף הקצת יותר חי מכניסים בו המון חיים שהיו חסרים בשני השירים הקודמים. הסולו המהיר ממשיך ומעלה את הרמה ואפילו מעיר אותי מהתרדמת שנכנסתי אליה כשבבת אחת הקצב נופל והשיר נגמר. אפילו לא שמתי לב לזמן שעבר! השיר הבא Victims נפתח בנגינה אקוסטית עם שירה נמוכה ועמוקה של ג'ון כשהמקצב הצבאי נכנס, הגיטרה מתחברת לחשמל סוף סוף, ג'ון מגביה את הקול שלו ואנחנו נכנסים לטירוף של גרוב מטאל שעובר בין ריפים גרוביים לבין קטעים איטיים שחוזרים להתחלה לסירוגין. אחרי שתי דקות נכנס ריף ת'ראשי, הקצב הת'ראשי האהוב עליי נכנס וג'ון נותן בראש לצלילי הגיטרה שמקפידה להשתנות מדי פעם ולהכניס את הרגש לשיר. ללא ספק הלהקה מתחילה לחזור לעצמה. זו התחושה שנוצרת פה. לקראת הסוף חוזר אותו קטע פותח עם המקצב הצבאי והריף האיטי שמאט עד לסיום השיר.

Kuruksetra נפתח בקטע גיטרה שדומה לזה שפתח את האלבום ומכת קראש שמרעידה אותי לחלוטין מבשרת על הכניסה של שיר הארדקור איכותי. הגיטרה פה נותנת בראש, המתופף המעולה של הלהקה מפגין את הכישורים שלו ללא ספק וג'ון נכנס לתפקיד שלו במלוא המרץ. הקצב עולה ויורד, כך גם הצלילים שמופקים מגרונו של ג'ון והגיטרה המצוינת רצה ורצה קדימה ונותנת מנה הגונה של קרוסאובר מעולה. Changes הסוגר ומלא הרגש (וגם השיר הכי ארוך. 12 דקות שלמות!) נפתח במנגינה אקוסטית מדהימה ומלאת אווירה מזרח אסייתית וקולות המצילות העמומים מרגיעים ויוצרים שלווה שאחריה נכנס ריף מדהים ואיטי שאחריו עוקב מקצב איטי ומעניין. השיר נכנס כעת במלוא כוחו עם ריף ת'ראשי וג'ון מתחיל לירות את המילים בקול מיוסר ומיואש אך כשהוא נאנח בין בית לבית ולפעמים נותן שאגה אכזרית (כמעט גראול אפילו). הפזמון של השיר מעולה כשהקצב יורד אפילו יותר, התופים שומרים על עניין, ג'ון כמעט בוכה ביללות "Oh no" והגיטרה האיטית נותנת המון כוח לפזמון ומחדדת את התחושות שהוא מעלה אפילו יותר. לאחר הפזמון השני נכנס קטע שבו הבס מקבל את כל המקום לפני סולו מרתק וארוך שמקפיד להשתנות ולסחוף את המאזין לכל אורכו. בסופו השיר חוזר לת'ראש בשאגות של אדון ג'ון ולא עובר הרבה זמן עד שנכנס סולו שני ומהיר שמוביל חזרה לתוך הפזמון האיטי. אחרי כחצי דקה של שקט מוחלט הגיטרה חוזרת עם צלילי רקע כשהזרקור מופנה לתופים שנותנים סולו לא נורמלי וממשיכים באותו מקצב מטורף יחד עם גיבוי של הבס ועם סולו שלישי שמצטיין בסאונד מחשמל ויצירתיות גבוהה. מדי פעם המתופף נותן מנת דאבל באס הגונה ומגוון את המקצבים השונים שמתחלפים להם בקלות יחד הסולו שמשתנה ומגוון עד סוף השיר שנגמר בהדי הגיטרה שמשולבים לכדי טירוף. אני חושב שזה השיר הכי טוב באלבום כשהוא מתהדר בפתיחה מטורפת כשלעצמה עם בתים ופזמונים מדהימים ולבסוף מגיע השיא בג'אם חולה ומטריף. יחד הם גורמים ל-12 דקות להיראות כמו חמש וזו תכונה שחסרה להרבה שירים שנמתחים מעבר לעשר דקות.

בסופו של דבר, מדובר באלבום לא רע בכלל שלמעט שני שירים סבירים מביא לנו מנה של הזהות החדשה של Cro-Mags. מצד אחד יש לנו הארדקור פאנק ות'ראש שמפציצים פה ושם, מצד שני גרוב מטאל נוסח Pantera שכיף לשמוע ומלודיות שבסך הכל לא פוגעת מאוד ביכולת של השירים לסחוף ולגרום להנאה. אולי זה הזמן שלי להוריד מעט את המחסומים והספקות שלי לגבי Cro-Mags החדשים אף על פי שגם אנחנו וגם הם כמסתבר, יודעים שאין כמו האלבום הראשון שיישאר לנצח אגדה.

3.5/5

Red Hot Chili Peppers- Stadium Arcadium

                                                                             
                                                          להקה:Red Hot Chili Peppers 
                                                          אלבום: Stadium Arcadium
                                                          ז'אנר: Funk 
                                                         תאריך יציאה: 9.5.2006

Stadium arcadium, הוא האלבום התשיעי של הלהקה Red Hot Chili Peppers. האלבום קיבל 7 מועמדויות בפרסי הגראמי בשנת 2007, מהI זכה ב-5 כולל מועמדות על אלבום הרוק הטוב ביותר כמו קודמו Californication שגם היה מועמד לפרס אולם לא זכה בו. בתכנון המקורי האלבום היה אומר לצאת כטרילוגיה של אלבומים שיצאו אחד אחרי השני בהפרש של 6 חודשים,אך תכנית זו בסופו של דבר לא יצאה לפועל. 
את האלבום כתבה הלהקה במקום שנקרא "האחוזה" והוא בעצם ביתו לשעבר של הנרי הודיני המופלא, בו נכתב גם אלבומם המצליח שהוא המועדף עליי ביותר והוא Blood Sugar Sex Magic. ניתן לומר כי זה אלבום מרגש רגוע וקצבי כאחד, עם שירים כגון: Snow,Wet Sand ו- She Looks To Me שהם השירים היותר רגועים באלבום ושירים כגון: Dani California, Turn It  Again ו- Especially In Michigan שהם השירים הקיצביים יותר באלבום. 

האלבום הוא אלבום כפול עם 14 שירים בכל אחד מן החלקים שלו, לחלק הראשון של האלבום קוראים Jupiter  ובו נמצאים כמה מן השירים המוכרים של הלהקה כגון Snow, Dani California  וכמובן Charlie. כמו כן, בחלק הראשון נמצא ה- Title Song  של האלבום ושמו כמובן הוא Stadium Arcadium. החלק השני של האלבום נקרא Mars ואפשר לומר שהוא החלק היותר רגוע ושמאופיין ביותר Funk מאשר החלק הראשון. בחלק השני מצויים שירים כגון: Tell me baby, Storm in a teacup, She looks to me  והשיר המועדף עליי בכל האלבום שהוא Turn It Again. שלא כמו ב-By The Way בו ניכר ש-John  Frusciante היה דומיננטי בכתיבת השירים באלבום הזה רואים כי כמו של- John ישנו חלק גדול מן הכתיבה. "Flea" לא נשאר מאחור ותורם את חלקו, ואכן ניתן לראות זאת או יותר נכון לשמוע זאת בשירים. ב-Stadium Arcadium ניתן לראות כי חוזר הטון ה- Funky הייחודי של הלהקה ובנוסף לו משתלבים באלבום אלמנטים מסגנונות שונים שהלהקה צברה במהלך שנות פעילותה. 

Dani California, שיר קצבי וחזק שאני ושהוא אחד השירים המועדפים עליי באלבום. השיר מספר את סיפורה העצוב של נערה דרומית מסכנה שהופיעה במהלך 3 אלבומים, מ-Californication שבו היא מוזכרת בשיר שעל שמו נקרא האלבום בשורה:" A teenage body with a baby inside getting high on information". למרות שלא מופיע שם שמה. באלבום By the way וגם בשיר Dani מופיע בתור Dani the girl וזוהי הפעם הראשונה שאנו שומעים את שמה, ולבסוף באלבום הזה Stadium Arcadium בשיר שמספר על חייה מלידת במיסיסיפי ועד למותה. את הרצח כנראה ביצע אדם בצפון דקוטה. השיר לא מדמה שיר קינה או שיר אבל הוא פשוט חזק ותוסס עם ריפים מלהיטים. 

Turn it Again, השיר הכי מועדף עליי בכל האלבום בו באמת אפשר להרגיש את ה-Funk הייחודי של ה-Red Hot Chili Peppers שכולנו אוהבים ומקבלים בברכה בכל אלבום מחדש/ בשיר הזה למרות שמורגשים בו אלמנטים שונים מסגנונות שונים ה-Funk הוא הדומיננטי ביותר ושומעים אותו כבר בהתחלה של השיר. Turn It Again מתחיל בצליל Funky רגוע שבפזמון הופך למן טון מלודי חזק שנשמעים בו אלמנטים נוספים. השיר מסתיים במנגינה חזקה אך מלודית ואפשר לומר גם הרמונית אשר יש בה שילוב של כמה ריפים בו זמנית דבר שעשו גם ב- Especially in Michigan. לדעתי הבס הוא שעושה את כל השיר. Flea כרגיל לא מאכזב ונראה כי הבס הוא שמאחד את כל השיר ונותן לו את הגוון המיוחד שלו, ואני בטוח שבלי השילוב ההרמוני של הקולות השיר לא היה נשמע כמו יצירת המופת שקוראים לה Turn It Again. ואיך אפשר לדבר על האלבום הזה מבלי להזכיר את Snow, השיר השני ב-Jupiter שכולנו מכירים. ליריקה נחמדה שמלווה על ידי מנגינה חוזרת ורגועה. שיר שכיף להאזין לו סתם כך ושלדעתי אף פעם לא ימאס ממנו.

אלבום נהדר ומספק שנותן טעימה מכל דבר, מגוון האלמנטים המשולבים בו לצד ה-Funk המסורתי בהחלט תורמים לאלבום ומשבחים אותו. כיוון ש-Stadium Arcadium הוא אלבום כפול חלק אחד מחפה על החלק השני, דברים שמצאתי חסרים ב-Jupiter חלקו הראשון הושלמו לי ב-Mars חלקו השני ולהפך. Stadium Arcadium הוא אלבום שחובה להאזין לו, ואם יש לכם לגביו ספקות ואתם מפחדים להתאכזב תנסו אותו בכל זאת. אין לכם מה להפסיד. 

 Long Live The Funk 

                                                                           5/5

Bathory - Under The Sign of The Black Mark

שם הלהקה: Bathory

שם האלבום: Under The Sign of The Black Mark

ז'אנר: Black Metal

שנת יציאה: 1987

מכירים את GTA IV? מכירים את ההרחבה שלו EFLC? אם יצא לכם לשחק בהרחבה זו ואתם באמת אוהבים מטאל, אמליץ לכם לשים מדי פעם את תחנת הרדיו L.C.H.C ואם לא התעמקתם באקסטרים מטאל לחלוטין, תוכלו למצוא שם להקות רבות ומעניינות. כך גיליתי את Deicide, Cannible Corpse, Entombed, Cro-Mags, At The Gates ואיך לא, את חתן הבר מצווה, Bathory. אי שם ב-2010 תוך כדי שנסעתי בעיר הענק של המשחק, שמעתי מדי פעם מטאל עם סאונד חוראני לחלוטין, עם צווחות צורמות וריפים חותכי אוזניים אבל בו בזמן מלאי קסם מהסוג שעוד לא שמעתי בסיבובים החוזרים שלי על שירים של Gorgoroth, Mayhem או Immortal ב-Youtube. אחרי שהחלטתי לבדוק של מי אותו השיר, גיליתי שהוא שייך להרכב בשם Bathory ושהוא גם חלק מאחד מאלבומי הבלאק מטאל הראשונים והחשובים ביותר שיצאו אי פעם. לא הרבה זמן לאחר מכן האלבום היה על המחשב שלי והאזנתי לו בלופים. כל פעם גיליתי עוד משהו והתמכרתי יותר ויותר לצליל המיוחד של האלבום הזה שמאז ועד היום נחשב בעיני לאחד מאלבומי הבלאק המעניינים ביותר שנתקלתי בהם וכמעט אף אלבום שיצא מאז אותה שנת 1987 לא הצליח להדביק את הרמה ואת הקסם של האלבום הזה.

Bathory כאמור, היא אחת מלהקות הבלאק מטאל הראשונות כשהיא פעלה משנת 1983 בשוודיה בפיקודו של Quorthon שלאחר זמן מה לקח את ההרכב לידיו והפך אותו להרכב יחיד עד למותו המצער בשנת 2004. הלהקה אחראית בין היתר לאלבום הבלאק מטאל הראשון שעונה לשמה ויצא בשנת 1984 ואחרי שני אלבומים עם סאונד מזוויע שהרחיק אותי מהם כמו מאש, יצא Under The Sign of The Black Mark בשנת 1987 שלקח את הלהקה צעד אחד קדימה אבל מהווה את האלבום האחרון בסגנון הבלאק מטאל שיהפוך החל מהאלבום הבא לפולק מטאל ויקינגי. האלבום הזה שונה בהרבה צורות משני האלבומים שקדמו לו: הדבר הראשון הוא שיפור בסאונד שלו שאמנם עדיין חוראני מאוד וצורם לאוזן, אבל לא בולע כל זכר למוזיקה ובסך הכל הוא ניתן לשמיעה (אפילו באוזניות!) ואני אפילו אוהב אותו. אי אפשר להישאר אדיש לצליל גיטרות כל כך קסום ומיוחד ולסאונד המצוין של התופים שמצד אחד מאוד צורם ובולעני ומצד שני נותן להם סאונד מיוחד שאני באופן אישי מאוד אהבתי. הדבר השני הוא התרחבות הסגנון של באת'ורי כשהבלאק מטאל הראשוני הוחלף בבלאק מטאל שהוא מחד מהיר מאוד ומאידך בחלק מהשירים גם איטי, כבד ומלא אווירה אפלה. הדבר השלישי שנכנס כאן הוא השימוש בקלידים בתחילתם ובמהלכם של חלק מהשירים שנותנים אווירה אפלה וגרנדיוזית שמכניסה את המאזין עמוק לתוך האפלה שנראית כבר ממבט חטוף בעטיפה המבעיתה של האלבום ומרמזת על המתעתד לבוא.

הרוחות מתחילות לנשוב, לאט לאט נכנסים צלילים עמומים שבונים את האווירה אליה כיוון Quorthon. אווירת האימים. לאחר דקה וחצי מתפרץ לו Massacre שהוא שיר בלאק \ ת'ראש מהיר מאוד, כשהתופים הולמים במקצב שגורם לדייב לומברדו לבכות בפינה ויחד עם הצליל הצורם של הגיטרה והצווחות של Quorthon שנשמעות כאילו מינימום דקרו אותו בלב יוצרים כאוס מוחלט במשך שתיים וחצי דקות של טירוף שחור ומושחר. הבא בתור הוא Woman of Dark Desires שמתחיל להדגים את השינוי שבאת'ורי עברו כשהקצב יורד, האווירה השחורה משתחררת לאט לאט בין הריפים הכבדים ו-Quorthon נותן בראש עם צרחות בלאק מטאל מרושעות כשהוא מספר על אותה הגברת שעל שמה נקראת הלהקה: אליזבת' באת'ורי. בדקה השלישית נכנסים לראשונה הקלידים בקטע אווירתי, מלא עוצמה ומטיל אימה כשהם משתלבים יחד עם הקטע הכבד לכדי טירוף מהפכני בקנה מידה עצום. 

Call From The Grave נפתח ברחשים עמומים וצלילי הקלידים ולאחר כחצי דקה נכנס השיר כשהריפים המכושפים שלו ומלאי האווירה עם הצווחות בעלות התהודה של Quorthon והתיפוף האיטי והמאופק גורמים לי להרגיש כאילו אני עומד בלילה סוער בבית הקברות הקרוב לביתי, ובאמת שללילה קר, אין יותר מתאים יותר מהשיר הזה כדי לזרוע פרנויה במאזין. הפזמון אפל אפילו יותר מהשיר והסולו הפשוט יחסית שמגיע אחריו מלא באותו הקסם המיוחד של האלבום שעליו דיברתי בתחילת הביקורת. הכל פה משתלב בצורה מושלמת ויוצר אווירה מלאת אימה ואופל. הסאונד, הצווחות, הריפים הקרים והתיפוף פשוט הופכים את האלבום הזה ליצירת מופת אמיתית. אחרי Equimanthorn שמתחיל גם הוא בצלילי הקלידים וממשיך במהירות שיא למעט בפזמון וגורם למתופף סלייר שבור הלב לקחת סכין ולתקוע אותו ישר בלבו השבור כשהוא יושב בפינה ובוכה עוד מ-Massacre, מגיע אחד השירים הכי אפלים ומלאי אווירה באלבום הזה ואחד משירי הבלאק מטאל הטובים ביותר שיצאו אי פעם. Enter The Eternal Fire נפתח במכות תופים כבדות וקטע גיטרה אפל כשבין החללים שנוצרים נשמע צליל פעמון שמוסיף לאווירה הכבדה של השיר. לאחר כדקה נכנס הריף המוביל של השיר שהוא איטי גם כן (ומזכיר קצת את זה של In My Darkest Hour שאפילו עוד לא יצא אז) והצליל המיוחד של הגיטרות שוב מחזיר אותי לאותם רגעי קסם בהם שמעתי את הלהקה לראשונה. התיפוף המזדחל מוביל את המאזין לאט לאט והקול המדוכדך של Quorthon יחד עם המילים האפלות גורם לי לחזור לעטיפה ולהרגיש את השיר. לקראת 5:00 נכנס אחד הקטעים היותר יפים שיש לאלבום הזה להציע כשהגיטרה עוברת לצליל נקי ומבצעת קטע נפלא כשהדיסטורשן פורץ דרכו ומוסיף לו עומק. לאחר מכן השיר חוזר למסלול והסולו המצוין שלו בעל אותו סאונד קסום נכנס ולאחריו השיר מכביד וכש-Quorthon נכנס בגראולים נמוכים ולאחר מכן פורץ בצווחות "oh no! oh no! oh no!" שמלוות אותנו עד סיום השיר.

Chariots of Fire מתחיל בפתיחה אווירתית של הקלידים בדומה לקודמיו כשהקצב פה דומה מאוד לזה של Equimanthorn ונותן לנו שיר בלאק מהיר, מרושע וקצרצר יחסית שמסתיים אחרי כשתיים וחצי דקות ומפנה את הבמה לעוד שיר מרשים במיוחד, 13 Candles שכמו קודמו מתחיל בקטע קלידים שאליו מתווספות לחישות נשיות מצמררות. הריף המוביל  של השיר מזכיר מאוד את זה של Call From The Grave ובהתחלה היה לי קל מאוד להתבלבל ביניהם ובכל זאת, כאשר נכנסים לפזמון של השיר אי אפשר יותר להתבלבל. בין הצווחות של Quorthon משתלבת שירה מזמורית אפלה במיוחד. בקטע מסוים אפילו אפשר להרגיש מעין חזרה לת'ראש כש-Qurothon נאנח בצורה מפלצתית והתופים מבצעים מקצב מטלטל ראשים והגיטרה מבצעת מנגינה ת'ראשית ועם זאת מרושעת. אחרי 13 Candles מגיע Of Doom התמוה מעט שמרפרוף בליריקה שלו נראה כמו מין שיר תודה למעריצי הלהקה שמפיצים את בשורת הבלאק מטאל שלה. בכל מקרה, השיר הזה הוא טירוף וכאוס מוחלט מבחינה מוזיקלית כשהמתופף מתחרע על התופים, הגיטרות מעלות מהירות בצורה מטורפת ו-Quorthon צורח את דרשת התודה השטנית שלו במהירות גבוהה כשבבת אחת הקצב נופל לקטע בן כמה שניות אבל מטלטל ראשים וחוזר שוב לאותה מהירות רצחנית בסולו קצרצר שאחריו המהירות שוב נופלת וקמה. לקראת סוף השיר נכנס קטע ת'ראשי שמזכיר מעט את קטע הסיום של Crionics של סלייר ונמשך ב-Fade Out עד שנגמר השיר ואנו עוברים ל-outro בן חצי הדקה שמחלץ אותנו החוצה מהאפלה והחושך של האלבום. 

בקיצור, אמנם נסחפתי קצת עם ההתלהבות שלי מהאלבום אבל בכל פעם שאני שומע אותו הוא פשוט כובש אותי מחדש. הטירוף, האווירה השחורה שלו, האופל הבלתי פוסק והמהפכניות שלו ששימשה מודל לז'אנר שלם עושים את העבודה גם היום, עשרים וחמש שנים אחרי שיצא. אם אתם אוהבים בלאק מטאל ולא יצא לכם לשמוע את אבן הדרך הכי משמעותית שיצאה אי פעם בז'אנר, חובה עליכם לשמוע אותו.

5/5