יום שבת, 8 בדצמבר 2012

Roger Waters - Amused To Death


אמן: Roger Waters
אלבום: Amused To Death
ז'אנר: Progressive Rock
שנת יציאה: 1992

רוג'ר ווטרס הוא דמות למופת, וכשכזה, לא משליכים אותו גם לעת זקנה (והוא ממש הזדקן). איש הפינק פלויד הדעתן הוא בעיני דמות להערצה על הדבקות שלו בעצמו ועל היכולת שלו לסחוב בכוחות עצמו קריירת סולו לא רעה בכלל כשהוא מצליח לשמור על רמה מוזיקלית טובה יחד עם החריפות והכעס שממלאים אותו והדרמטיות והתיאטרליות שעושים אותו לכזה אמן גדול. אז נכון שתמיד הייתה לו פינה חמה בלב לאלו שמעבר לגדר ושהוא אף פעם לא אהב אותנו הישראלים עד כדי כך, ובכל זאת ראוי להצדיע לאדם שגם כשהגרון שלו כבר לא מתפקד במשך שנים מצליח להעמיד מופע ראוי.

אחרי The Pros And Cons משנת 1984, שהיה המשך מוזיקלי לא רע ל-Final Cut אבל חטא בהמון קטעי מעבר מיותרים ואחרי Radio KAOS מ-1987 שלא הרגשתי צורך מעולם להאזין לו מגיע בשנת 1992 Amused To Death שהוא בעצם שירת הברבור של ווטרס המזדקן. האלבום מתהדר בשירים מעולים לצדם של שירים קצת פחות טובים אבל אחד המאפיינים הכי בולטים שלו הוא הקול הנחלש של ווטרס. אם התרגלנו פעם לווטרס שצווח על המיקרופון ברגש, הפעם נקבל את ווטרס שמרבה ללחוש או לשיר בטונים נמוכים ועייפים יותר ומדי פעם מצ'פר אותנו בשירה גבוהה כמו של פעם, אבל רק מדי פעם. עוד משהו שאפשר לשים אליו לב אחרי כמה שמיעות הוא הרפרנסים לאלבומי הפינק פלויד כמו נפילת הפצצה מתחילת Get your filthy hands שעושה קאמבק בשיר Late Home או שורה מתוך Sheep האגדי שחוזרת בשיר The Bravery. האלבום הזה הוא מעין סיכום אחרון של קריירה ארוכה ומוצלחת של אמן דגול.

אחרי אינטרו עמום וארוך מאוד, נכנס השיר What God Wants שפחות או יותר מבהיר מראש את מה שאנחנו עומדים לשמוע בשעה ורבע הקרובות. שיר עם קטעי גיטרה לא רעים, מקהלת זמרות הליווי שאסף ווטרס כדי שילוו אותו כמו בכל אלבומי הסולו שלו וכמובן הקול והאגדה שנשמע עייף מהרגיל. בסה"כ זה שיר טוב אבל לא מההיצע המשובח ביותר שיש לאלבום להציע. בטח שלא כמו השיר הכי מצליח מתוך האלבום שנוגן גם בישראל, Perfect Sense שמציג את אי ההיגיון שבמלחמות ואת הביזיון שבהפיכתן למעין משחק ספורט נוסף ועל הדרך גם את השטחיות של הטלוויזיה שמבלבלת את כולנו. השיר מתחיל בצלילי קלידים ותיפוף עמומים ובדיבור המתנשף של ווטרס עד שנכנסת המנגינה המרכזית של החלק הראשון על הפסנתר. את המנגינה השקטה מלווה ווטרס שכמעט לוחש ומביע את חוסר ההבנה שלו ואת התסכול כלפי חוסר ההיגיון האנושי. את המשך השיר שרה .P.P Arnold המעולה בעלת הקול העוצמתי ומכניסה בו עוד כוח ותנופה. בחלק השני אנחנו כבר מקבלים את רוג'ר ווטרס בחצי כוח כשהוא שולח את הקול הגבוה והמחשמל שלו לתוך האוזניים שלנו. רעיון יפה שיש בחלק השני הוא שני השדרנים שבהאזנה חטופה נשמע שמשדרים משחק ספורט כלשהו בהתלהבות, אך כאשר מתרכזים במה שהם אומרים, מגלים שהם למעשה מדברים על מלחמה ומשדרים בהתלהבות ירי צוללת תוך כדי תיבול בפרטים שוליים כמו משכורתו של מפקד הצוללת. רעיון לא רע בכלל שנותן ביקורת ראויה על אופן סיקורה של מלחמה בעשורים האחרונים.

The Bravery of Being Out of Range יכול היה להיכנס מבחינתי ל-The Dark Side of The Moon. מבחינת הקו המוזיקלי הוא מתאים: הגיטרות פה נותנות עבודה מעולה, הקלידים ממלאים את הצלילים של הגיטרה והופכים אותם למעניינים יותר וווטרס יחד עם המקהלה שלו נותנים ביצוע גדול ומגבים אחד את השני בהרמוניה נפלאה. Late Home Tonight מרגיש כבר פחות עייף מקודמיו כשהוא ממולא בנגינה אווירתית של קלידים וגיטרה אקוסטית טובה. ווטרס מקבל פה סולו ללא זמרות הליווי נשמע מעולה, כמעט כמו בימים הטובים וממשיך לירוק ביקורת ורעל לכל הכיוונים. לקראת הסוף שמחבר אותנו עם החלק השני של השיר, נכנסים תופי מלחמה בוני מתח שמופג בסוף על ידי צליל נפילת הפצצה של The Final Cut. החלק השני כבר מרגיש פחות חי כשווטרס מנסה להוציא את הצלילים החלודים מהגרון שלו בליווי תזמורת צבאית שמזכירה קצת את Bring The Boys מהחומה. Too Much Rope הוא שיר מעולה לטעמי שיכול להזכיר מעט את Every Stranger's Eyes מהאלבום הראשון של ווטרס. הגיטרות נותנות פה עבודה מעולה שמחזקת את האווירה של השיר ומחזירה אותי קצת לאותו שיר. יש פה הברקות ליריות לא מבוטלות ומשפטים כמו "You don't have to be a Jew To disapprove of murder" או "Give any one species too much rope and they'll fuck it up". מלבד כך, מבחינת השירה של ווטרס זה אולי השיר הכי טוב באלבום. לכל אורך השיר הוא שומר על קול טוב ולקראת הסוף הוא פותח את הכל בשירה מהסוג שהיה בשלושת האלבומי הפינק פלויד האחרונים עם טונים גבוהים וצווחות ווטרס יפהפיות. זאת אחת ההוכחות לכך שאם הוא היה מקליט את האלבום חמש שנים מוקדם יותר, האלבום היה נשמע הרבה יותר טוב מהבחינה הזאת.

אחרי החלק השני של What God Wants שלמעשה כמעט זהה לראשון שפתח את האלבום, מגיעה עוד יצירה נפלאה בחלק השלישי של הטרילוגיה. השיר מתחיל בקטע מעט עמום שמזכיר מאוד את זה שפותח את יצירת המופת Echoes ואליו מצטרף קטע גיטרה גדול יחד עם השירה עוצרת הנשימה של ווטרס שחוזר גם כאן למתכונת הראשונה כשהוא צווח ומייבב ולפרקים מכתיב את הקצב של השיר. הסולו הלא שגרתי שלו הופך את השיר הזה לפנינה אמיתית ונשמע שהוא החוליה החסרה באלבום The Final Cut. השיר הבא, Watching TVהוא שיר נחמד אבל מתחיל את האזור באלבום שבו הוא הופך למעט בנאלי ומאוס. ולמרות זאת, יש שם כמה הברקות כמו הפזמון המדבק ואני לא חושב שיש מעריץ פינק פלויד אמיתי שלא יתרגש כשתגיע השורה "And I grieve for my sister" בעלת ההגשה המצוינת. ופה למעשה האלבום מתחיל את הירידה. Three Wishes הוא שיר שהיה צריך להישאר בחוץ. שיר חסר תנופה ובנאלי באופן קיצוני. הבא אחריו, It's A Miracle, הוא שיר נחמד בסה"כ, אבל במשך רוב אורכו גם הוא חסר תנופה שמגיעה רק לקראת הסוף שלו. שיר הנושא של האלבום אמנם לא מעניין כמו שאר השירים באלבום אבל נותן תיאום מצויין של ווטרס וזמרות הליווי, מנגינות טובות  ומלאות רגש ומצליח בכל זאת לשמור על עניין לאורך כל תשע הדקות שעליהן הוא נמתח. אורך לא מבוטל שלי באופן אישי קשה להתמודד איתו לרוב והשיר מצליח להעביר בצורה כמעט בלתי מורגשת.

בסופו של דבר, לדעתי זה אלבום שקשה להתחבר אליו. צריך לשמוע אותו שוב ושוב ושוב עד שכל הפרטים מתחברים ואז לשפוט. כמו שאמרתי קודם, בכל פינה באלבום מורגש צד אחר מפינק פלויד הישנים והטובים ומקריירת הסולו של ווטרס וזה בעצם אלבום הפרידה של זמר שמודע לעצמו ומודע לכך שכלי הנגינה העיקרי שלו, הגרון, כבר לא עובד לטובתו. לטעמי מי שאוהב את פינק פלויד יוכל ליהנות מהאלבום ובפני עצמו זה אלבום מצוין. כמו כן, האורך שלו הוא מבחינתי רק לטובה. האלבום מצליח להעביר 72 דקות כאילו היו 20 בצורה סוחפת ומרתקת שמשאירה אותי בטעם טוב מהאמן הנפלא הזה ואולי קצת בצער מכך שלא נראה ממנו עוד משהו כזה אי פעם.

4/5

יום שבת, 10 בנובמבר 2012

Circle of Ouroborus - Abrahadabra


להקה: Circle of Ouroborus
אלבום: Abrahadabra
ז'אנר: Post-Black Metal
שנת יציאה:2012

אני לא חושב שאי פעם שמעתי משהו כזה, ואם כן, כנראה יש סיבה לכך שאני לא זוכר אותו. ובכל זאת, הפעם הבלאק הסטלני וההזוי הזה הצליח לעניין אותי. עד לפני לא הרבה זמן לא שמעתי בכלל על הלהקה הזו שעונה לשם Circle of Ouroborus (שמו של הסמל המוכר מן המיתולוגיה הנורדית של נחש הבולע את זנבו) ובשיטוט הרגיל בחיפוש אחרי מוזיקה חדשה ראיתי את העטיפה של אלבומם החדש, abrahadabra, שנראית פחות או יותר כמו רוב העטיפות בז'אנר (שחור לבן ומבולגן) והתחלתי לשמוע. המנגינות שקצת נשמעות כמו ניגון מהמזרח הרחוק יחס עם הסאונד העמום והסולן הסוחף גרמו לי לשמוע את האלבום מההתחלה ועד הסוף ולהיפתח לסגנון ששונה לחלוטין מכל מה ששמעתי עד היום.

האלבום נפתח עם Cospiracy שמביא מיד את המאפיינים של האלבום. יש פה סאונד עמום מאוד כשהדבר הראשון שאפשר לשים אליו לב הוא הסאונד של מצילות ה-Ride וה-Crush שממש בולטות כאן. הדבר השני שאפשר לשים אליו לב הוא המלודיה שמובילה את השיר כשיש ברקע נגינה איטית ומתמשכת שמגבה מלודיה מרגיעה ומעניינת. הסולן גם מתבלט כאן לטובה כיוון שהקול שלו מתאים בדיוק לאווירה הרגועה שהמוזיקה יוצרת. יש לו קול שיכול להזכיר מעט את הקול של קוורת'ון ב-Hammerheart . קול גבוה, מחוספס במידה שמשתלב במלודיות של השיר ומרגיע את המאזין. אחרי Breathing Slowly שנשמע פחות או יותר כמו קודמו, נכנס These Days And Years To Kill שנפתח בכמה צלילים עמומים ונכנס עם ריף טוב שמגובה במין צלילי צפצפה תמוהים. בגדול, הקו שהתחיל בשנייה הראשונה של האלבום נמשך גם כאן רק שפה לטעמי הגיטרה מקבלת קצת יותר מקום בין המלודיות מהמזרח הרחוק ומכניסה פה את ה"מטאל" שפחות הורגש בין כל השאנטי של השירים הקודמים. במהלך השיר יש קטע קסום שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים כשהסולן שר "To kill" ומלווה אותו מנגינה קסומה ואני חושב שקטעים כאלה שפזורים ברחבי האלבום עושים אותו ליותר טוב מאלבומים אחרים בסגנון ובטח שליותר מעניין.

Rememberance מתחיל בריף כבד ואיטי ובתיפוף מרתק שהופכים אותו לקצת דומי בהשוואה לשירים אחרים באלבום. הריף נמשך כשהסולן עולה עליו ומתמזג עם המנגינה האפלה בקול הכאוב שלו. בשלב מסוים מצטרפת מלודיה נוספת (אני פשוט אקרא לזה מלודיה. אין לי מושג איזה כלי משמיע את הצלילים האלה) שמוסיפה המון אווירה ורגש לתוך השיר כשבין לבין ישנו קטע מהיר יותר עם ריף מצוין ותיפוף טוב שמוסיפים לשיר יותר עניין מצדי ומשחקים בין האווירה האפלה והכבדה של השיר לחצי ת'ראשיות. הבא אחריו, Six Hands מתחיל לאט במנגינת גיטרה שחורה ואפלה שבשלב מסוים משתלבים אליה התופים שנדמה שלמעט כמה אתנחתות לא שינו מקצב לאורך רוב האלבום, והדבר ההוא שמלווה את הריף בצלילים קודרים. הסולן מצטרף לחגיגה והמנגינה משתנה בהתאם לשירה שלו כשהגיטרה שוב נעלמת למאחורי הקלעים והפעם היא זו שמגבה את הכלי-מה-שמו וכך זה נמשך בצורה קצת מעייפת עד סוף השיר. Like Silent Meadows לעומתו, מצליח ליצור יותר עניין כשהוא שובר לחלוטין את המבנה הרגיל של השירים באלבום. הוא נפתח במלודיה מרתקת שמגובה בתיפוף מרתק לא פחות ששונה ממה שזכינו לשמוע מצד התופים עד עכשיו. אפילו הסולן קצת השתנה כשהפעם הוא שר בקול יותר עמוק ונמוך כשהמלודיה המצוינת מלווה אותו. מה חסר כאן בכל זאת? זה או שהגיטרה כל כך לא נוכחת כאן שלא שומעים אותה, או שאין גיטרה בכלל, אבל לדעתי זה קצת חבל כי כאן אני מרגיש שהיא הייתה יכולה לתרום ולהעלות אפילו יותר את הרמה של השיר. 

השיר האחרון והארוך האלבום, Dementia Praecox" נפתח בהלמות תופים, מלודיה עמומה ושירה עמומה אפילו יותר שמכניסה לכאן מעט מתח ובבת אחת הכל משתחרר חזרה לאותו המבנה הרגיל של רוב השירים באלבום. רק בשלוש הדקות האחרונות מגיע המפנה בצורת קטע ארוך, ללא קצב למעט הלמות התופים מהפתיחה שחוזרות מדי פעם יחד עם הסולן כשהגיטרה והדבר ההוא מהדהדים להם עד סוף השיר. בסופו של דבר, המבנה הרגיל והמקובע מתחיל להעיק על האוזן והשיר האחרון לטעמי היה מיותר מאוד ועקב חוסר יצירת העניין שלו מכביד עליי.

בסופו של דבר, מדובר כאן באלבום מאוד אווירתי, כשהאווירה האפלה שבו מרגיעה ויוצרת מין תחושה מוזרה אבל בנוסף לכך, הוא גם אלבום מקובע מאוד בסגנון הייחודי שלו ובמקום לקחת את הכיוון המיוחד שלהם למקומות מעניינים וחדשים בכל שיר, הלהקה העדיפה לטחון אותו עד שהוא נהפך לבלתי נסבל לקראת הסוף. אני כן ממליץ לשמוע את האלבום למרות שלרוב האנשים זה יהיה קשה בשמיעה אחת כי הוא בכל זאת שונה מאוד, אבל מצד שני הוא מעניין ומחדש את הבלאק הישן והממוחזר עד מוות ויוצר מעין סגנון מיוחד שכיף להאזין לו ולהירגע לצליליו.


3/5

יום רביעי, 17 באוקטובר 2012

Cro-Mags - Alpha Omega


להקה: Cro-Mags
אלבום: Alpha Omega
ז'אנר: Crossover-Thrash \ Groove Metal
שנת יציאה: 1992

ביום חמישי האחרון פרסמתי את הביקורת שלי על Bathory ומי שקרא, בטח זוכר את הסיפור על הרדיו ב-GTA IV ואולי את השם Cro-Mags. אז מי הם בעצם? Cro-Mags היא להקת קרוסאובר ת'ראש על גבול הגרוב מטאל שהתחילה את דרכה בשנת 1980 והוציאה את אלבום הבכורה המופתי שלה בשנת 1986 שהציג להקת הארדקור פאנק רצחנית כשרוב השירים הם שירים בני דקה-שתיים בעלי קצב רצחני, ריפים מהירים וחסרי רסן כשעל השירה הופקד ג'ון ג'וזף שאז היה סולן צרחני ומלא אנרגיה. ב-1989 יצא האלבום השני Best Wishes שהציג להקה קצת שונה, מאופקת יותר כשהמודל העיקרי שלה הוא שירים כמו Seekers of The Truth מאלבומם הקודם שהיו איטיים ורגועים יותר, כפולים באורכם ובעלי שירה פחות צרחנית ויותר חלקה.

האלבום Alpha Omega הגיע בשנת 1992 באותה מתכונת של קודמו ולמען האמת לקח לי הרבה זמן להתרגל לכיוון החדש אותו לקחה הלהקה. בתור אחד שאהב מאוד את האלבום הראשון שהיה מלא בטירוף חולני, בהתחלה לא אהבתי בכלל את הרעיון של Cro-Mags עם ריטלין אבל אחרי הפסקה ארוכה כשנתתי הזדמנות חוזרת לאלבום בבת אחת גיליתי את הגיוון שבו, את האגרסיביות המתונה שלו שאמנם לא פראית כמו ב-Age of Quarrel אבל עדיין שומרת על העניין ואת היצירתיות שבו כשמצד אחד אפשר לשמוע שירי כמעט ראפ כמו Eyes of Tomorrow ומצד שני שירי הארדקור מלודיים, ארוכים ומעט ניסיוניים אך מלאי רגש כמו השיר שסוגר את האלבום, Changes.

מי ששמע ואהב את האלבום הראשון לא יצטרך להתאמץ מאוד כדי למצוא את ההבדל בינו לבין Alpha Omega כי הוא מורגש כבר ברגע הראשון כשנפתח See The Signs. השיר הזה הוא בעצם השיר שמשך אותי להתעניין באלבום הזה כששמעתי אותו באלבום הלייב הכפול של הלהקה מ-1994. הריפים פה יותר מזכירים את פנטרה ב-Cowboys From Hell שיצא שנתיים לפניו, התיפוף נשמע יותר זהיר מאשר התיפוף המתחרע של שנת 86' והקול של ג'ון מרגיש הרבה פחות משוחרר. לפחות מדי פעם הוא נותן לנו לשמוע איזו צווחה מהעבר. אחריו נכנס Eyes of Tomorrow בצלילי סקראץ' וג'ון פותח בקטע ראפ מקפיץ עם תיפוף גרובי מאוד וריף קל ואופייני לסגנון החדש שלהם כשמדי פעם חוזרים צלילי הסקראץ' שמשתלבים בשיר. לפתע הכל נעצר, הדי הגיטרה נמשכים כשנכנס ריף ת'ראשי, התיפוף בהתאם מרביץ בדאבל באסים וג'ון מאיץ את השירה. הקטע הזה ממש הארדקורי וקצת מתקרב לרמת הטירוף של האלבום הראשון. בשלב מסוים נכנס קטע דיבור שאחריו חוזר הקטע הגרובי שמתחלף לסירוגין עם קטע הראפ עד תום השיר.

The Other Side of Madness מדגים בצורה הכי טובה את הגישה החדשה שהם אימצו כשהוא לפרקים נשמע כמו שיר מתוך Cowntdown To Extinction מינוס הקול הגבוה של מאסטיין. התיפוף פה איטי, הריפים מזכירים יותר את ז'אנר ההאבי מטאל והשירה של ג'ון נטולת חספוס מינימלי ואם חשבתי שאלו לא הם, רף המלודיות רק עולה בפזמון. בחיי, אפילו הצחוק של Lucertia נשמע פה! יחד עם זאת, הסולו מחזיר קצת את הצבע ל-Cro-Mags העייפים כשהוא לא מאוד מופרע אבל לפחות הוא נשמע טוב. Apocalypse Now הוא השיר השני באורכו כשהוא מתפרס על שמונה דקות! הוא גם ממשיך באותו קצב איטי ומזדחל של קודמו אבל הפעם הרוח קצת אחרת והריף שלו שקצת יותר מעניין משל קודמו מרים אותו. בקטע מסוים רמת העניין אפילו יותר עולה עם קטע גיטרה קצר שאחריו עוקבים התופים שהוא בהחלט קטע לא רע. אחרי כשלוש דקות די מייגעות הקצב עולה והשיר מתחיל לזוז עם עוד ריף מצוין והארדקורי כשגם ג'ון נשמע קצת יותר טוב ופחות רדום. הסולו שנכנס נשמע מעולה ובסופו מכניס אותנו למין ברייקדאון שבשלב מסוים שלו ג'ון נותן מין שאגה מפלצתית שמלהיבה אותי באופן אישי. עד סופו השיר ולאחר הברייקדאון הארוך הוא מתלווה בקטע יותר לוחמני על גבול הת'ראשי שנשמע מעולה וחבל שמגיע רק בסוף.

The Paths of Perfection מתחיל בריף עם טעם של Pantera שממשיך לקטע שמשחק בין שירת מקהלה צעקנית לשירה מסוג חדש של ג'ון. הקול שלו גבוה וצלול אבל מרשים מאוד והייתי שמח לשמוע ממנו יותר. השיר הזה הוא ללא ספק גרוב מטאל מעולה כשהשירה של ג'ון יחד עם הריף הטוב והתיפוף הקצת יותר חי מכניסים בו המון חיים שהיו חסרים בשני השירים הקודמים. הסולו המהיר ממשיך ומעלה את הרמה ואפילו מעיר אותי מהתרדמת שנכנסתי אליה כשבבת אחת הקצב נופל והשיר נגמר. אפילו לא שמתי לב לזמן שעבר! השיר הבא Victims נפתח בנגינה אקוסטית עם שירה נמוכה ועמוקה של ג'ון כשהמקצב הצבאי נכנס, הגיטרה מתחברת לחשמל סוף סוף, ג'ון מגביה את הקול שלו ואנחנו נכנסים לטירוף של גרוב מטאל שעובר בין ריפים גרוביים לבין קטעים איטיים שחוזרים להתחלה לסירוגין. אחרי שתי דקות נכנס ריף ת'ראשי, הקצב הת'ראשי האהוב עליי נכנס וג'ון נותן בראש לצלילי הגיטרה שמקפידה להשתנות מדי פעם ולהכניס את הרגש לשיר. ללא ספק הלהקה מתחילה לחזור לעצמה. זו התחושה שנוצרת פה. לקראת הסוף חוזר אותו קטע פותח עם המקצב הצבאי והריף האיטי שמאט עד לסיום השיר.

Kuruksetra נפתח בקטע גיטרה שדומה לזה שפתח את האלבום ומכת קראש שמרעידה אותי לחלוטין מבשרת על הכניסה של שיר הארדקור איכותי. הגיטרה פה נותנת בראש, המתופף המעולה של הלהקה מפגין את הכישורים שלו ללא ספק וג'ון נכנס לתפקיד שלו במלוא המרץ. הקצב עולה ויורד, כך גם הצלילים שמופקים מגרונו של ג'ון והגיטרה המצוינת רצה ורצה קדימה ונותנת מנה הגונה של קרוסאובר מעולה. Changes הסוגר ומלא הרגש (וגם השיר הכי ארוך. 12 דקות שלמות!) נפתח במנגינה אקוסטית מדהימה ומלאת אווירה מזרח אסייתית וקולות המצילות העמומים מרגיעים ויוצרים שלווה שאחריה נכנס ריף מדהים ואיטי שאחריו עוקב מקצב איטי ומעניין. השיר נכנס כעת במלוא כוחו עם ריף ת'ראשי וג'ון מתחיל לירות את המילים בקול מיוסר ומיואש אך כשהוא נאנח בין בית לבית ולפעמים נותן שאגה אכזרית (כמעט גראול אפילו). הפזמון של השיר מעולה כשהקצב יורד אפילו יותר, התופים שומרים על עניין, ג'ון כמעט בוכה ביללות "Oh no" והגיטרה האיטית נותנת המון כוח לפזמון ומחדדת את התחושות שהוא מעלה אפילו יותר. לאחר הפזמון השני נכנס קטע שבו הבס מקבל את כל המקום לפני סולו מרתק וארוך שמקפיד להשתנות ולסחוף את המאזין לכל אורכו. בסופו השיר חוזר לת'ראש בשאגות של אדון ג'ון ולא עובר הרבה זמן עד שנכנס סולו שני ומהיר שמוביל חזרה לתוך הפזמון האיטי. אחרי כחצי דקה של שקט מוחלט הגיטרה חוזרת עם צלילי רקע כשהזרקור מופנה לתופים שנותנים סולו לא נורמלי וממשיכים באותו מקצב מטורף יחד עם גיבוי של הבס ועם סולו שלישי שמצטיין בסאונד מחשמל ויצירתיות גבוהה. מדי פעם המתופף נותן מנת דאבל באס הגונה ומגוון את המקצבים השונים שמתחלפים להם בקלות יחד הסולו שמשתנה ומגוון עד סוף השיר שנגמר בהדי הגיטרה שמשולבים לכדי טירוף. אני חושב שזה השיר הכי טוב באלבום כשהוא מתהדר בפתיחה מטורפת כשלעצמה עם בתים ופזמונים מדהימים ולבסוף מגיע השיא בג'אם חולה ומטריף. יחד הם גורמים ל-12 דקות להיראות כמו חמש וזו תכונה שחסרה להרבה שירים שנמתחים מעבר לעשר דקות.

בסופו של דבר, מדובר באלבום לא רע בכלל שלמעט שני שירים סבירים מביא לנו מנה של הזהות החדשה של Cro-Mags. מצד אחד יש לנו הארדקור פאנק ות'ראש שמפציצים פה ושם, מצד שני גרוב מטאל נוסח Pantera שכיף לשמוע ומלודיות שבסך הכל לא פוגעת מאוד ביכולת של השירים לסחוף ולגרום להנאה. אולי זה הזמן שלי להוריד מעט את המחסומים והספקות שלי לגבי Cro-Mags החדשים אף על פי שגם אנחנו וגם הם כמסתבר, יודעים שאין כמו האלבום הראשון שיישאר לנצח אגדה.


3.5/5

יום חמישי, 11 באוקטובר 2012

Red Hot Chili Peppers- Stadium Arcadium

                                                                             
                                                          להקה:Red Hot Chili Peppers 
                                                          אלבום: Stadium Arcadium
                                                          ז'אנר: Funk 
                                                         תאריך יציאה: 9.5.2006

Stadium arcadium, הוא האלבום התשיעי של הלהקה Red Hot Chili Peppers. האלבום קיבל 7 מועמדויות בפרסי הגראמי בשנת 2007, מהI זכה ב-5 כולל מועמדות על אלבום הרוק הטוב ביותר כמו קודמו Californication שגם היה מועמד לפרס אולם לא זכה בו. בתכנון המקורי האלבום היה אומר לצאת כטרילוגיה של אלבומים שיצאו אחד אחרי השני בהפרש של 6 חודשים,אך תכנית זו בסופו של דבר לא יצאה לפועל. 

את האלבום כתבה הלהקה במקום שנקרא "האחוזה" והוא בעצם ביתו לשעבר של הנרי הודיני המופלא, בו נכתב גם אלבומם המצליח שהוא המועדף עליי ביותר והוא Blood Sugar Sex Magic. ניתן לומר כי זה אלבום מרגש רגוע וקצבי כאחד, עם שירים כגון: Snow,Wet Sand ו- She Looks To Me שהם השירים היותר רגועים באלבום ושירים כגון: Dani California, Turn It  Again ו- Especially In Michigan שהם השירים הקיצביים יותר באלבום. 

האלבום הוא אלבום כפול עם 14 שירים בכל אחד מן החלקים שלו, לחלק הראשון של האלבום קוראים Jupiter  ובו נמצאים כמה מן השירים המוכרים של הלהקה כגון Snow, Dani California  וכמובן Charlie. כמו כן, בחלק הראשון נמצא ה- Title Song  של האלבום ושמו כמובן הוא Stadium Arcadium. החלק השני של האלבום נקרא Mars ואפשר לומר שהוא החלק היותר רגוע ושמאופיין ביותר Funk מאשר החלק הראשון. בחלק השני מצויים שירים כגון: Tell me baby, Storm in a teacup, She looks to me  והשיר המועדף עליי בכל האלבום שהוא Turn It Again. שלא כמו ב-By The Way בו ניכר ש-John  Frusciante היה דומיננטי בכתיבת השירים באלבום הזה רואים כי כמו של- John ישנו חלק גדול מן הכתיבה. "Flea" לא נשאר מאחור ותורם את חלקו, ואכן ניתן לראות זאת או יותר נכון לשמוע זאת בשירים. ב-Stadium Arcadium ניתן לראות כי חוזר הטון ה- Funky הייחודי של הלהקה ובנוסף לו משתלבים באלבום אלמנטים מסגנונות שונים שהלהקה צברה במהלך שנות פעילותה. 

Dani California, שיר קצבי וחזק שאני ושהוא אחד השירים המועדפים עליי באלבום. השיר מספר את סיפורה העצוב של נערה דרומית מסכנה שהופיעה במהלך 3 אלבומים, מ-Californication שבו היא מוזכרת בשיר שעל שמו נקרא האלבום בשורה:" A teenage body with a baby inside getting high on information". למרות שלא מופיע שם שמה. באלבום By the way וגם בשיר Dani מופיע בתור Dani the girl וזוהי הפעם הראשונה שאנו שומעים את שמה, ולבסוף באלבום הזה Stadium Arcadium בשיר שמספר על חייה מלידת במיסיסיפי ועד למותה. את הרצח כנראה ביצע אדם בצפון דקוטה. השיר לא מדמה שיר קינה או שיר אבל הוא פשוט חזק ותוסס עם ריפים מלהיטים. 


Turn it Again, השיר הכי מועדף עליי בכל האלבום בו באמת אפשר להרגיש את ה-Funk הייחודי של ה-Red Hot Chili Peppers שכולנו אוהבים ומקבלים בברכה בכל אלבום מחדש/ בשיר הזה למרות שמורגשים בו אלמנטים שונים מסגנונות שונים ה-Funk הוא הדומיננטי ביותר ושומעים אותו כבר בהתחלה של השיר. Turn It Again מתחיל בצליל Funky רגוע שבפזמון הופך למן טון מלודי חזק שנשמעים בו אלמנטים נוספים. השיר מסתיים במנגינה חזקה אך מלודית ואפשר לומר גם הרמונית אשר יש בה שילוב של כמה ריפים בו זמנית דבר שעשו גם ב- Especially in Michigan. לדעתי הבס הוא שעושה את כל השיר. Flea כרגיל לא מאכזב ונראה כי הבס הוא שמאחד את כל השיר ונותן לו את הגוון המיוחד שלו, ואני בטוח שבלי השילוב ההרמוני של הקולות השיר לא היה נשמע כמו יצירת המופת שקוראים לה Turn It Again. ואיך אפשר לדבר על האלבום הזה מבלי להזכיר את Snow, השיר השני ב-Jupiter שכולנו מכירים. ליריקה נחמדה שמלווה על ידי מנגינה חוזרת ורגועה. שיר שכיף להאזין לו סתם כך ושלדעתי אף פעם לא ימאס ממנו.

אלבום נהדר ומספק שנותן טעימה מכל דבר, מגוון האלמנטים המשולבים בו לצד ה-Funk המסורתי בהחלט תורמים לאלבום ומשבחים אותו. כיוון ש-Stadium Arcadium הוא אלבום כפול חלק אחד מחפה על החלק השני, דברים שמצאתי חסרים ב-Jupiter חלקו הראשון הושלמו לי ב-Mars חלקו השני ולהפך. Stadium Arcadium הוא אלבום שחובה להאזין לו, ואם יש לכם לגביו ספקות ואתם מפחדים להתאכזב תנסו אותו בכל זאת. אין לכם מה להפסיד. 

 Long Live The Funk 

                                                                           5/5


Bathory - Under The Sign of The Black Mark


שם הלהקה: Bathory
שם האלבום: Under The Sign of The Black Mark
ז'אנר: Black Metal
שנת יציאה: 1987

מכירים את GTA IV? מכירים את ההרחבה שלו EFLC? אם יצא לכם לשחק בהרחבה זו ואתם באמת אוהבים מטאל, אמליץ לכם לשים מדי פעם את תחנת הרדיו L.C.H.C ואם לא התעמקתם באקסטרים מטאל לחלוטין, תוכלו למצוא שם להקות רבות ומעניינות. כך גיליתי את Deicide, Cannible Corpse, Entombed, Cro-Mags, At The Gates ואיך לא, את חתן הבר מצווה, Bathory. אי שם ב-2010 תוך כדי שנסעתי בעיר הענק של המשחק, שמעתי מדי פעם מטאל עם סאונד חוראני לחלוטין, עם צווחות צורמות וריפים חותכי אוזניים אבל בו בזמן מלאי קסם מהסוג שעוד לא שמעתי בסיבובים החוזרים שלי על שירים של Gorgoroth, Mayhem או Immortal ב-Youtube. אחרי שהחלטתי לבדוק של מי אותו השיר, גיליתי שהוא שייך להרכב בשם Bathory ושהוא גם חלק מאחד מאלבומי הבלאק מטאל הראשונים והחשובים ביותר שיצאו אי פעם. לא הרבה זמן לאחר מכן האלבום היה על המחשב שלי והאזנתי לו בלופים. כל פעם גיליתי עוד משהו והתמכרתי יותר ויותר לצליל המיוחד של האלבום הזה שמאז ועד היום נחשב בעיני לאחד מאלבומי הבלאק המעניינים ביותר שנתקלתי בהם וכמעט אף אלבום שיצא מאז אותה שנת 1987 לא הצליח להדביק את הרמה ואת הקסם של האלבום הזה.

Bathory כאמור, היא אחת מלהקות הבלאק מטאל הראשונות כשהיא פעלה משנת 1983 בשוודיה בפיקודו של Quorthon שלאחר זמן מה לקח את ההרכב לידיו והפך אותו להרכב יחיד עד למותו המצער בשנת 2004. הלהקה אחראית בין היתר לאלבום הבלאק מטאל הראשון שעונה לשמה ויצא בשנת 1984 ואחרי שני אלבומים עם סאונד מזוויע שהרחיק אותי מהם כמו מאש, יצא Under The Sign of The Black Mark בשנת 1987 שלקח את הלהקה צעד אחד קדימה אבל מהווה את האלבום האחרון בסגנון הבלאק מטאל שיהפוך החל מהאלבום הבא לפולק מטאל ויקינגי. האלבום הזה שונה בהרבה צורות משני האלבומים שקדמו לו: הדבר הראשון הוא שיפור בסאונד שלו שאמנם עדיין חוראני מאוד וצורם לאוזן, אבל לא בולע כל זכר למוזיקה ובסך הכל הוא ניתן לשמיעה (אפילו באוזניות!) ואני אפילו אוהב אותו. אי אפשר להישאר אדיש לצליל גיטרות כל כך קסום ומיוחד ולסאונד המצוין של התופים שמצד אחד מאוד צורם ובולעני ומצד שני נותן להם סאונד מיוחד שאני באופן אישי מאוד אהבתי. הדבר השני הוא התרחבות הסגנון של באת'ורי כשהבלאק מטאל הראשוני הוחלף בבלאק מטאל שהוא מחד מהיר מאוד ומאידך בחלק מהשירים גם איטי, כבד ומלא אווירה אפלה. הדבר השלישי שנכנס כאן הוא השימוש בקלידים בתחילתם ובמהלכם של חלק מהשירים שנותנים אווירה אפלה וגרנדיוזית שמכניסה את המאזין עמוק לתוך האפלה שנראית כבר ממבט חטוף בעטיפה המבעיתה של האלבום ומרמזת על המתעתד לבוא.

הרוחות מתחילות לנשוב, לאט לאט נכנסים צלילים עמומים שבונים את האווירה אליה כיוון Quorthon. אווירת האימים. לאחר דקה וחצי מתפרץ לו Massacre שהוא שיר בלאק \ ת'ראש מהיר מאוד, כשהתופים הולמים במקצב שגורם לדייב לומברדו לבכות בפינה ויחד עם הצליל הצורם של הגיטרה והצווחות של Quorthon שנשמעות כאילו מינימום דקרו אותו בלב יוצרים כאוס מוחלט במשך שתיים וחצי דקות של טירוף שחור ומושחר. הבא בתור הוא Woman of Dark Desires שמתחיל להדגים את השינוי שבאת'ורי עברו כשהקצב יורד, האווירה השחורה משתחררת לאט לאט בין הריפים הכבדים ו-Quorthon נותן בראש עם צרחות בלאק מטאל מרושעות כשהוא מספר על אותה הגברת שעל שמה נקראת הלהקה: אליזבת' באת'ורי. בדקה השלישית נכנסים לראשונה הקלידים בקטע אווירתי, מלא עוצמה ומטיל אימה כשהם משתלבים יחד עם הקטע הכבד לכדי טירוף מהפכני בקנה מידה עצום. 

Call From The Grave נפתח ברחשים עמומים וצלילי הקלידים ולאחר כחצי דקה נכנס השיר כשהריפים המכושפים שלו ומלאי האווירה עם הצווחות בעלות התהודה של Quorthon והתיפוף האיטי והמאופק גורמים לי להרגיש כאילו אני עומד בלילה סוער בבית הקברות הקרוב לביתי, ובאמת שללילה קר, אין יותר מתאים יותר מהשיר הזה כדי לזרוע פרנויה במאזין. הפזמון אפל אפילו יותר מהשיר והסולו הפשוט יחסית שמגיע אחריו מלא באותו הקסם המיוחד של האלבום שעליו דיברתי בתחילת הביקורת. הכל פה משתלב בצורה מושלמת ויוצר אווירה מלאת אימה ואופל. הסאונד, הצווחות, הריפים הקרים והתיפוף פשוט הופכים את האלבום הזה ליצירת מופת אמיתית. אחרי Equimanthorn שמתחיל גם הוא בצלילי הקלידים וממשיך במהירות שיא למעט בפזמון וגורם למתופף סלייר שבור הלב לקחת סכין ולתקוע אותו ישר בלבו השבור כשהוא יושב בפינה ובוכה עוד מ-Massacre, מגיע אחד השירים הכי אפלים ומלאי אווירה באלבום הזה ואחד משירי הבלאק מטאל הטובים ביותר שיצאו אי פעם. Enter The Eternal Fire נפתח במכות תופים כבדות וקטע גיטרה אפל כשבין החללים שנוצרים נשמע צליל פעמון שמוסיף לאווירה הכבדה של השיר. לאחר כדקה נכנס הריף המוביל של השיר שהוא איטי גם כן (ומזכיר קצת את זה של In My Darkest Hour שאפילו עוד לא יצא אז) והצליל המיוחד של הגיטרות שוב מחזיר אותי לאותם רגעי קסם בהם שמעתי את הלהקה לראשונה. התיפוף המזדחל מוביל את המאזין לאט לאט והקול המדוכדך של Quorthon יחד עם המילים האפלות גורם לי לחזור לעטיפה ולהרגיש את השיר. לקראת 5:00 נכנס אחד הקטעים היותר יפים שיש לאלבום הזה להציע כשהגיטרה עוברת לצליל נקי ומבצעת קטע נפלא כשהדיסטורשן פורץ דרכו ומוסיף לו עומק. לאחר מכן השיר חוזר למסלול והסולו המצוין שלו בעל אותו סאונד קסום נכנס ולאחריו השיר מכביד וכש-Quorthon נכנס בגראולים נמוכים ולאחר מכן פורץ בצווחות "oh no! oh no! oh no!" שמלוות אותנו עד סיום השיר.

Chariots of Fire מתחיל בפתיחה אווירתית של הקלידים בדומה לקודמיו כשהקצב פה דומה מאוד לזה של Equimanthorn ונותן לנו שיר בלאק מהיר, מרושע וקצרצר יחסית שמסתיים אחרי כשתיים וחצי דקות ומפנה את הבמה לעוד שיר מרשים במיוחד, 13 Candles שכמו קודמו מתחיל בקטע קלידים שאליו מתווספות לחישות נשיות מצמררות. הריף המוביל  של השיר מזכיר מאוד את זה של Call From The Grave ובהתחלה היה לי קל מאוד להתבלבל ביניהם ובכל זאת, כאשר נכנסים לפזמון של השיר אי אפשר יותר להתבלבל. בין הצווחות של Quorthon משתלבת שירה מזמורית אפלה במיוחד. בקטע מסוים אפילו אפשר להרגיש מעין חזרה לת'ראש כש-Qurothon נאנח בצורה מפלצתית והתופים מבצעים מקצב מטלטל ראשים והגיטרה מבצעת מנגינה ת'ראשית ועם זאת מרושעת. אחרי 13 Candles מגיע Of Doom התמוה מעט שמרפרוף בליריקה שלו נראה כמו מין שיר תודה למעריצי הלהקה שמפיצים את בשורת הבלאק מטאל שלה. בכל מקרה, השיר הזה הוא טירוף וכאוס מוחלט מבחינה מוזיקלית כשהמתופף מתחרע על התופים, הגיטרות מעלות מהירות בצורה מטורפת ו-Quorthon צורח את דרשת התודה השטנית שלו במהירות גבוהה כשבבת אחת הקצב נופל לקטע בן כמה שניות אבל מטלטל ראשים וחוזר שוב לאותה מהירות רצחנית בסולו קצרצר שאחריו המהירות שוב נופלת וקמה. לקראת סוף השיר נכנס קטע ת'ראשי שמזכיר מעט את קטע הסיום של Crionics של סלייר ונמשך ב-Fade Out עד שנגמר השיר ואנו עוברים ל-outro בן חצי הדקה שמחלץ אותנו החוצה מהאפלה והחושך של האלבום. 

בקיצור, אמנם נסחפתי קצת עם ההתלהבות שלי מהאלבום אבל בכל פעם שאני שומע אותו הוא פשוט כובש אותי מחדש. הטירוף, האווירה השחורה שלו, האופל הבלתי פוסק והמהפכניות שלו ששימשה מודל לז'אנר שלם עושים את העבודה גם היום, עשרים וחמש שנים אחרי שיצא. אם אתם אוהבים בלאק מטאל ולא יצא לכם לשמוע את אבן הדרך הכי משמעותית שיצאה אי פעם בז'אנר, חובה עליכם לשמוע אותו.

5/5

יום שני, 8 באוקטובר 2012

Metallica - Beyond Magnetic


להקה: Metallica 
אלבום: Beyond Magnetic
ז'אנר: Thrash Metal
שנת יציאה: 2011

Metallica  היא עוד להקה מהסוג שאני לא מרגיש צורך לדבר על ההיסטוריה שלה בכלל. הכל כבר נכתב עליהם, הכל מתועד כל הזמן ולמי שלא מכיר את ההיסטוריה הארוכה של אם הת'ראש מטאל הייתי ממליץ לקפוץ לביקור קצרצר בויקיפדיה. כאמור, הכל כבר כתוב שם. אם בפעם הקודמת שהוזכרה צלע מה-Big 4 הייתה זו מגהדת', הפעם אני מרגיש צורך לדבר על האם והמקבילה שלה שבשנה שעברה התחילה רצף מוצלח כששחררה לאוויר העולם במסגרת חגיגות ה-30 שלה ארבעה שירים שהיו אמורים להיכנס לאלבומם הקודם (שהיה אחד מהאלבומים היותר טובים שלהם לדעתי), ה-Death Magnetic ובכל זאת לא נכנסו (ובהתחשב בכך שהאלבום הוא בן 74 דקות, אני מניח שזה לטובה. אני לא הייתי עומד באלבום בן 100 דקות במצטבר).

השינוי מאותו Death Magnetic מורגש מהרגע הראשון. השינוי בסאונד עצום והדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שלארס, שבאלבום הקודם החריב את הסאונד כשכל מכה על ה-Crash נשמעה כמו חריקה מצמררת, הפסיק את ההרגל המגונה הזה והפעם הסאונד של התופים סביר ולא הופך את ההאזנה לאלבום לקשה או מצריך הסתגלות אליו. השינוי השני הוא הקול של ג'יימס: אם ב-Death Magnetic הקול שלו עדיין היה מלודי יחסית ועדיין משך צלילים והיה חסר חספוס, הפעם הוא יותר פראי, מחוספס ומדי פעם גם מגיע לשיאי גובה שרק סוחפים ויוצרים עניין מצדי בקול של אחד מסולני המטאל האהובים עליי. האורך האופייני של השירים נשאר כשהיה, 7 דקות בממוצע, ובכל זאת הגיוון ביניהם נשמע היטב וכמו ב-Death Magnetic הם מספיק מעניינים כדי להיות כל כך ארוכים בלי להרדים את המאזין או לחליפין, לגרום לו להעביר לאלבום אחר. בתור מאזין חסר סבלנות יחסית שלא עומד באורכים של יותר מ-6 דקות לרוב, זה אולי אחד הדברים שאני הכי מעריך במטאליקה.

השיר הראשון ב-EP הוא Hate Train שנפתח בבת אחת בהלמות התופים של האדון לארס ובמכת דיסטורשן קטלנית, משנה צורה כמה פעמים ונכנס לתוך שיר ת'ראש מטאל בניחוח של פעם עם סולו לא מאוד ארוך אבל טוב. הריף הקליט והמעט כבד מוביל אותנו לתוך שירתו של ג'יימס שכבר מרגישה שונה והחספוס והעוצמה שהוא איבד אי שם בשנות התשעים חוזרים אליו בבת אחת. בבת אחת הקצב יורד לפזמון המלודי והמעניין של השיר כשג'יימס עובר לשירה המלודית והחלקה שאפיינה את הקול שלו בשנים האחרונות והגיטרות עברו לקלין. הסולו השני מגיע במהירות ואחריו קטע מעבר עצבני שמחזיר אותנו לסולו שבסופו של דבר מפנה את מקומו לקטע גרובי ומקפיץ. Just A Bullet Away מגיע מיד לאחר מכן והנה נשמע לו מאפיין מס' 2. הגיוון. הוא לא דומה כמעט בשום אופן לשיר שקדם לו. בניגוד ל-Hate Train המהיר, Just A Bullet Away איטי יותר, גרובי הרבה יותר, הקול של ג'יימס פה נמוך יותר ומחוספס יותר ובאופן כללי לא הצלחתי למצוא ביניהם מכנה משותף. בשלב מסוים בשיר, בדומה למה שנעשה בשיר Master of Puppets, המוזיקה נעצרת ונכנסת גיטרה בקלין כשאחרי כמה חזרות מתלבשת עליה גיטרה חשמלית ויחד הן יוצרות הרמוניה יפה uכמעט מושלמת. עם ההתקדמות של הקטע, הסאונד הכבד של הגיטרה חוזר והתיפוף יחד איתו עד שחוזרים לתוך השיר לבית נוסף. ההתפתחות של הקטע הזה יפה מאוד ומקטע קלין של גיטרה, לאט לאט הוא מתאים את עצמו לשיר עד להשתלבות מוצלחת בשיר. מטאליקה קנו אותי שוב.

ה"להיט" של ה-EP מגיע שלישי בתור ושובר מסורת עתיקת יומין של השיר הרביעי באלבום. אם כבר דיברתי על אותה מסורת, השיר הזה נכנס בדיוק לשבלונה שלה. בדומה לשאר השירים מס' ארבע כמו Fade To Black, Welcome Home, One, The Unforgiven או The Day That Never Comes, המבנה הקבוע של בית בקלין, פזמון כבד עם דיסטורשן וחוזר חלילה עד השיא הכבד של השיר שמלא בדיסטורשן, דאבל באס וסולואים חוזר גם פה. הפעם הקול של ג'יימס נשמע כאילו הוא ממש חזר אחורה ל-ReLoad משנת 1997 והאמת היא שזה ממש מתאים פה. המבנה הקבוע של שירי מס' ארבע לא מאוד מפריע למטאליקה לעשות עוד שיר מוצלח לפיו והכל מרגיש כאן בדיוק במקום. הבתים הנקיים מרגישים מצוין וכיפיים להאזנה, הפזמון הכבד מרגיש כמו בנייה של מתח עם ריף חזק והשיא של השיר? המילה הכי מתאימה לתאר אותו מבחינתי היא מדהים! הוא כבד, התופים של לארס בין קטעי השירה נותנים לו מימד של טירוף, הסולו עשוי טוב והריף פשוט מדהים! השיר האהוב עליי מגיע אחרון והוא Rebel of Babylon. אני חושב ברצינות שעוד לא שמענו משהו כזה ממטאליקה. הוא מתחיל הקטע שקט עם פריטות נקיות וקטע שירה קצרצר ומחוספס לחלוטין, בהדרגה מאיץ עם קטע מעניין וללא שום התראה מוקדמת עובר למהירות מקסימלית בשיר ת'ראש מטאל עצבני כמו פעם. הריף המהיר כיפי להאזנה, התיפוף של לארס גורם לראש לעוף קדימה ואחורה בלי שליטה, הקול של ג'יימס ממש גבוה ועצבני פה וזה יחד יוצר שילוב מלהיב. בפזמון יש אולי את הטונים הכי גבוהים ששמעתי מג'יימס אי פעם, גם פה הריף מצוין, התיפוף טוב מאוד וזו עוד סיבה לאהוב את השיר הזה. ללא ספק עד סוף השיר מד הת'ראש שלכם יצווח "It's Over 9,000!". שיר מעולה ורצחני שלא נשמע כמותו ממטאליקה מאז האלבום השחור לדעתי וזה חבל כי כשהם לקחו את ההחלטה ועשו את זה, התוצאה יצאה לא פחות מענקית.

בסופו של דבר, יש לנו כאן חצי שעה וארבעה שירים מעניינים הישר מבית היוצר של מטאליקה שלא נלקחו ברצינות בשנת 2008 כשהיו אמורים לצאת ונדמה שמלבד Hell And Back שליווה אותם לכל אורך סיבוב ההופעות של חגיגות העשרים לאלבום השחור הם בכלל לא מתייחסים לשירים הגדולים שיצאו להם כאן וזה גורם לי קצת לתהות לגבי הסיבה שבגללה הם בכלל הוציאו את השירים האלה. בכל מקרה, גם אם הסיבה היא ליצור עניין סביב חגיגות השלושים, וגם אם הסיבה היא סתם כדי לתת למי שאוהב אותם לשמוע עוד שירים שלא יצאו, אני מרוצה מההוצאה הזו ושמח שהם בחרו להוציא אותה ולתת לה להישמע במקום שהיא תיקבר בין ערימות הדמואים באולפן ההקלטות. ההוצאה הזו רק גורמת לי לתהות לגבי מה שהולך לבוא בשנה הבאה עם האלבום החדש שלהם ואני מקווה שהם יישארו בקו של ה-EP הזה כי הוא פשוט יצירת מופת מבחינתי.

5/5

יום שבת, 6 באוקטובר 2012

KISS - Love Gun

                                                                       
                                                                     להקה: KISS
                                                                     אלבום: Love Gun
                                                                      ז'אנר: Hard Rock
                                                                   תאריך יציאה: 17.6.1977


KISS היא להקת Rock אמריקאית שהוקמה ביוני 1973 בעיר ניו יורק, הלהקה ידוע בלבוש המשונה שלה ובאיפור שלה, מאוחרי כל צורת איפור ישנו סיפור בעיקר על הרקע ממנו חבר הלהקה בא או על האישיות שלו.
למרבה הפלא המעריצים הם אלו שבחרו את עיצובי האיפור ללהקה, Paul stanley הפך ל-StarChild בגלל הנטייה להשוותו לרומנטיקן חסר תקווה, ace frehley שהוא בעצם Spaceman או Space ace קיבל את העיצוב הזה בגלל אהבתו אל מדע בידיוני וההנחה שהוא בעצם מכוכב אחר. Gene simmons הידוע כ-The Demon קיבל את העיצוב הידוע הזה מיכיוון שבדרך כלשהי העיצוב משקף את הסרקסתיות שלו ואת ההומור השחור שיש לו וכמובן את אהבתו אל סיפרי קומיקס, ולבסוף Peter criss הידוע בתור Catman שהעיצוב של האיפור שלו מסמל את האמונה כי היו לו 9 נשמות בגלל ילדותו הקשה בברוקלין. 

                                                                 אלו הם עיצובי האיפור ללהקה:
                                                                             
Paul Stanly-StarChild

Peter Criss- Catman

Ace Frehley-Spaceman/Space Ace

Gene Simmons -The Demon
את KISS הכרתי דרך הסרט Role Models שבו השמיעו את השיר Love gun שהוא אחד מן השירים האהובים ביותר על מעריצי הלהקה,  למרות שהאלבום נוטה ל-Hard Rock תופתעו לדעת שהוא גם נוטה לצד רומנטי ואירוטי כמו ששמו מרמז, מהצד הרומנטי של האלבום מובאים שירים כגון: I Got Love For Sale
I Stole Your Love, Cristine sixteen וכמובן Then she Kissed Me. מהצד היותר אירוטי של האלבום מובאים השירים Shock Me ואיך אפשר בלי Love Gun.

Shock me שהוא אחד השירים המועדפים עליי באלבום זה בגלל הריפים הקלילים שלו וגם הליריקה המעט הזוייה שלו נכתב בגלל מקרה מחשמל ולא במובן המטאפורי של המילה, השיר הושפע מחוויה שקרתה ל-KISS או יותר נכון ל- StarChild  Paul Frehley בסיבוב ההופעות שלהם Rock And Roll Over. בו Paul Frehely התחשמל ממעקה מתכתי של גרם מדרגות, בגלל הדבר הזה המופע באותו יום נדחה ב-30 דקות. השיר קליל וזה מהנה להאזין לו. כבר בהתחלה הארוטיות בשיר נחשפת לכל ובפזמון הרי זה ברור למה הכוונה. מתאונה מחשמלת לשיר מחשמל שבאמת מהנה להאזין לו. 

Cristine sixteen הוא בעצם שיר על גבר שהתאהב בנערה בת 16, בשיר הוא מדבר עלייה ומתאר איך היא השפיעה עליו ועל איך שהוא חושק בה. ריפים קלים כמו ברוב השירים באלבום אבל כמובן שיש בהם שינוי, בשיר ישנו גם פסנתר שמתנגן. שיר נחמד שכיף להאזין לו, התחלה הרמונית של כמה קולות ושיר מלודי שנעים לאוזן. לכל אלה שאוהבים Soft Rock השיר הזה מומלץ ביותר. 

Love Gun השיר הכי מועדף עליי באלבום וכמובן השיר שעל שמו נקרא האלבום, Love Gun הוא פשוט Rock טהור.  Paul Stanley שר בשיר הזה בקול צרוד במעט דבר שמתאים בצורה יחודית לשיר הספציפי הזה. בפזמון מצטרפים שאר חברי הלהקה ויוצרים מלודיה והרמונייה יחודית שמוסיפה לגוון האירוטי והרומנטי של השיר.  השיר הוא שיר קצת עצבני עם נגיעות של רומנטיקה ואירוטיקה. בשיר בעצם רובה האהבה (Love Gun) מיוחס לאיבר המין של Paul Stanley היודע כ-  StarChild. הגיטרות אומרות הכל שיר שראוי לתואר שהוא קיבל ואף יותר. 

אלבום תוסס, רומנטי, ומהנה שתמיד נחמד להאזין לו. בגלל הריפים הקלים המצואים ברוב השירים האוזניים לא מתעייפות מהר ולכן ההאזנה היא חלקה וקלילה. באלבום זה השתתפו כל חברי הלהקה בשירה דבר שנתן הרבה מאוד למלודיה באלבום והעלה אותה לרמה חדשה. בנוסף לשירים שכבר הזכרתי ישנם עוד כמובן והם אינם יורדים מן הרמה הגבוה של האלבום הזה כגון: Plaster Caster ו- Hooligan. אלבום איכותי שמומלץ לכל אוהבי המוזיקה. 


                                                                             5/5


Suicidal Tendencies - Suicidal Tendencies


להקה: Suicidal Tendencies
אלבום: Suicidal Tendencies
ז'אנר: Hardcore Punk \ Thrash Metal
שנת יציאה: 1983

אין לי מושג כמה מהקוראים פה בעניין של הארדקור פאנק אבל מה שבטוח, אם אי פעם בחנתם את הסגנון הזה ובכלל את המטאל וההשקות שלו לעולם הפאנק, אין מצב שפספסתם את השם הזה. הלהקה היא בת דורן של ארבע הגדולות (ואפילו הקדימה אותן בקצת) ובפיקודו של אדון מייקו המשוגע (Cyco Miko) הם כבר שלושים שנה עושים הארדקור פאנק חולה, מלא שנאה עצמית וטירוף. משהו שצורם לי קצת בהם, הוא העובדה שהם היו יכולים לעשות קרוסאובר רצחני ולהמשיך באותו קו אבל במקום זאת (ובדומה ל-Cro-Mags שהגיעו אחריהם ועשו את אותו התרגיל) הם נתנו אלבום ראשון אגרסיבי ושאר הדיסקוגרפיה שלהם הרבה יותר מעודנת לטעמי ואני באופן אישי לא מצאתי את עצמי מתחבר אליה.

אם נתעלם לרגע מזה היו פעם Venom אני חושב שהאלבום הזה שיצא בשנת 1983 ראוי לקחת את התואר שקיבל האלבום Kill E'm All (שהוא כמובן אלבום הת'ראש הראשון) כי אם Venom ויצירת המופת שלהם Welcome To Hell לא ראויים לקבל את התואר, אז לפחות הוא שיצא קודם לאלבום הבכורה של מטאליקה. האלבום הזה הוא פשוט יצירת קרוסאובר ת'ראש מופלאה ומשלב מצד אחד את הפאנקיות שלו שבולטת כאן מאוד ומצד שני משלב את מה שלימים יקרא ת'ראש מטאל אכזרי ומלא אגרסיות.

האלבום מתחיל עם "Suicide's An Alternative-You'll Be Sorry" שמיד מראה לנו עם מי יש לנו עסק כשהצחוק אחוז הדיבוק והצרחות מלוות בתיפוף מבולגן ומטורף וצלילי גיטרות צורמים מובילים אותנו לתוך מקצב הת'ראשי האהוב (עליי לפחות), הריף הפאנקי והשירה המדהימה של מייקו שנשמעת כמו שילוב של ג'יימס האטפליד מודל 1984 עם הצליל האופייני לסולני ההארדקור פאנק. בהמשך יורד הקצב לקטע מקפיץ יותר עם ריף מגניב, באס מצוין ופה ושם בריחות של הגיטרה המובילה שעושה את תפקידה מעולה. רוב השירים באלבום נשמעים ככה, פתיחה איטית בת שניות ספורות ולאחר מכן שירי הארדקור פאנק \ קרוסאובר ת'ראש בני דקה \ שתיים שמצד אחד נשמעים אופייניים ומצד שני הקסם המיוחד שלהם נותן להם עוצמה וייחוד שהז'אנר הזה מאוד לוקה בו. עוד שיר שאהבתי במבנה הזה הוא "I Shot The Devl" שמתחיל בצווחת וידוי, "יריתי ברייגן!" ולאחר מכן ישנה פתיחה איטית קצרה שמובילה שוב לאותו מקצב פאנקי \ ת'ראשי, ריף די אופייני לז'אנר ושירה צווחנית על גבול הגראול (ג'יימס האטפילד כבר אמרתי?), סולו מהיר ועצבני והאטה לקראת הסוף כשמייקו צווח "יריתי ברייגן! יריתי בו שוב ושוב ושוב!". סיפור אהבה של ממש לנשיא ארה"ב דאז.

שירים שקצת יוצאים מהמבנה הזה הם שירים כמו Subliminal שמלבד הפזמון המהיר והת'ראשי שלו מכיל בתים איטיים ורגועים יותר והוא גם ארוך יותר משאר השירים באלבום (כשלוש דקות) כשגם השירה של מייקו פה הרבה פחות צווחנית ונותנת רמז לעתיד לבוא באלבומי הלהקה הבאים. עוד שיר שאהבתי שיצא מהמבנה (ודרכו גם הכרתי את הלהקה) הוא Institutionalized התמוה שמציג את סיפורו של מייק שבסך הכל רצה פפסי אבל נשלח לבית משוגעים. הבתים בשיר הזה גם איטיים יחסית, פאנקיים מאוד עם ריף מצויין וליד איכותי כשמייק מספר את הסיפור התמוה של השיר כשהוא פחות או יותר מדבר ולעומתם הפזמון מהיר מאוד והארדקורי לחלוטין והשירה שוב צווחנית. דרך אגב, בקליפ של השיר (שהיה משעשע ביותר. אפילו יותר מהליריקה של השיר עצמו) אפשר למצוא גם את מר טום אראיה שמוכר כסולן סלייר שהתנדב לתת "פוש" למייק. 

צמד השירים הסוגרים את האלבום מעניינים מאוד אף הם ושווה לשים אליהם לב. I Want More מתחיל בצורה איטית כשמייק שר בצורה חלושה ומלודית (כן, כן, אמרתי שהוא שר בצורה מלודית) כשבבת אחת נכנס תיפוף מצעדי מעט שזורק אותנו לתוך קטע הארדקורי וקופצני שמתאים לפוגו עם שירת Gang בין הצווחות של מייק שמתחלק לשניים ע"י בלימה של התופים וקטע גיטרה קצרצר. לאחר מכן חוזרים הקטע האיטי ואחריו המהיר והשיר נגמר. Suicidal Failure קצת שונה משאר השירים כשהוא מתחיל בריף המרגש שלו ובסולו מדהים שעובר לשירה החלושה של מייקו שמספר על כך שנמאס לו מהחיים האלה ועל הרצון החזק שלו להתאבד (למרות שאף על פיו הוא לא מצליח פעם אחר פעם ומכאן מגיע שם השיר). אין פה שום מהירות למעט בקטע הסוגר שלסירוגין עובר בין שירה מהירה לסולו מהיר עד לסיום הפתאומי של השיר. רוב השיר מובל על ידי אותו ריף מצוין ומרגש, התופים האיטיים ומייקו החלוש שעושה את התפקיד שלו בצורה מצוינת.

לסיכום, האלבום הזה הוא אחד מהאלבומים היותר חשובים לדעתי למרות שנדמה לי עד כה שהוא לא מוכר ככזה. רוב שירי האלבום יצאו עוד לפני שארבע הגדולות חשבו על הקלטת אלבום והם מציגים פה מהפכנות כלשהי כשיש באלבום סממנים מובהקים של ת'ראש מטאל יחד עם הארדקור פאנק שבאותה תקופה התקרב לשיא. יש פה בסה"כ שנים עשר שירים שמתפרשים יחד על כמעט חצי שעה של מוזיקה שוברת ראשים, כיפית וקופצנית ברובה. אם אהבתם את האלבומים הראשונים של Metallica או Megadeth ואתם רוצים עוד מנה מהסוג הזה יחד עם סולן עוצמתי מאוד שיזכיר לכם את התקופות הטובות של הז'אנר אל תרשו לעצמכם בשום פנים ואופן לפספס את האלבום המצוין הזה!

5/5

יום שישי, 5 באוקטובר 2012

Music Vaders בפייסבוק

אהבתם את הבלוג? נשמח אם תיכנסו לדף הפייסבוק שלנו ותלחצו על לחצן ה"לייק" כדי להתעדכן בביקורות חדשות שיתפרסמו בבלוג ונשמח אף יותר אם תלחצו על לחצן ה"שיתוף" שבדף ותשתפו אותו עם חבריכם.
קריאה מהנה, צוות Music Vaders.


יום רביעי, 26 בספטמבר 2012

AudioSurf

                                                                             
                                                                         שם: Audiosurf
                                                                         גאנ'ר: puzzle/rhythm
                                                                         תאריך יציאה:   15,2,2008

תמיד יש מקום לדבר חדש, ולמרות שעד עכשיו סיקרנו אני וחברי הקבוצה רק אלבומים של להקות חשבתי שהגיע הזמן לרענן את העניינים. לכן כתבתי את הסיקור הזה, הסיקור הראשון בבלוג שהוא על משחק מחשב. כמובן  שלמשחק חייב להיות קשר כלשהו למוזיקה, ובגלל שלמשחק הספציפי הזה יש קשר יוצא דופן למוזיקה החלטתי לסקר אותו.

Audiosurf הוא בעצם משחק המשלב מוזיקה, רקעים ססגוניים, ואפשרויות משחק שונות. כשהמטרה העיקרית בכולם היא לאסוף בלוקים בשלל צבעים ולהתאימם לשלישיות בכל צורה שהיא כדי לקבל עליהם נקודות. לכל צבע ניקוד משלו, אולם אתם יכולים לשנות ולהתאים ניקודים לצבעים שונים בהגדרות. נשמע מלהיב לא? אני יודע שלא, אבל זה לא מה שיפה במשחק הזה. ב-Audiosurf אתם יכול לבחור כל שיר שאתם רוצים (ושנמצא על המחשב שלכם), המשחק יתאים את עצמו לקצב המוזיקה ולזרימה שלה, ובנוסף לכך הוא  גם ישנה את הרקע שלו על פיה. אם השיר קצבי, שמח ומקפיץ הרקעים יהיו זוהרים מצבעים, ואילו אם השיר איטי ורגוע, לא רק שהצבעים יהיו צבעים רגועים וכהים (כגון כחול, ירוק כהה וכו'..), גם המסלול עצמו יהיה איטי (לגבי קצב המשחק, דבר זה תלוי אך ורק בשיר כמו שאמרתי בנוגע לשירים רגועים, ההפך מזה יחול על שירים קצביים).

למשחק אינסוף אפשריות. אתם יכולים להתאים אותו לנוחיותכם. להשתמש גם בעכבר וגם במקלדת, ולשחק עם חברים ולהתחרות איתם. ישנה גם אפשרות הנקראת free ride, כאשר אתם לא רוצים לשחק ורק רוצים ליהנות מהחוויה עצמה אתם בוחרים אפשרות זו, המשחק יעבור על כל האלבום וינגן אותו תוך כדי הצגה של הנסיעה עצמה.

אני אישית מאוד אוהב את המשחק. יש בו משהו ייחודי בדרך בה הוא ממחיש את המוזיקה, וההתאמה לקצב והצבעים השונים אשר באים איתה ממש נותנים לשחקן לחוות מחדש את המוזיקה בצורה שבה הוא לא חווה אותה עד אז. לכל מי שאוהב לשמוע מוזיקה ורוצה לחוות אותה בצורה חדשה ומהנה אני ממליץ לנסות את Audiosurf, וכדי לתת לכם טעימה מן המשחק ועל כל מה שכתבתי נוסף סרטון בסוף הסיקור.

ניתן לרכוש משחק זה ב-Steam עבור סכום סמלי, אבל עם אתם רוצים להיות פיראטים אף אחד לא עוצר אתכם.
יואוהוהו והאזנה נעימה.



                                                                       
                                                                            5/5

Void Paradigm - Void Paradigm



להקה: Void Paradigm
אלבום: Void Paradigm
ז'אנר: Black Metal
תאריך יציאה: 2012\9\25


Total Rust שוב הביאו פיסת איכות מצוינת הישר למחשב שלי. באמת, אני חושב שזה אחד מהלייבלים המחתרתיים הכי טובים שנתקלתי בהם אי פעם. בפעם הקודמת כתבתי כאן על האלבום האחרון של Wreck of The Hesperus שהכרתי דרך הלייבל-חנות הישראלי והמצוין הזה שמוציא אלבומי איכות ומייבא מחו"ל אלבומים טובים מאוד שלא פעם מחדשים לי ומגלים לי עולמות שלמים. תנסו פעם לדפדף בקטלוג שלהם ולשלות להקות אקראיות. זה אחלה תחביב ואם אתם אוהבים בלאק \ דת' \ דום מטאל סביר להניח שתמצאו בסופו של יום משהו שתאהבו דרכם. אז הפעם יצא דרכם אלבום הבכורה של להקה חדשה יחסית העונה לשם "Void Paradigm" שאני חייב לציין שמעולם לא שמעתי עליה והפעם הראשונה שנחשפתי אליה הייתה לפני כמה חודשים כאשר פורסם שיר מתוך האלבום שלהם בדף הפייסבוק של הלייבל. כבר אז ידעתי שיש פה משהו טוב ומאז חיכיתי וחיכיתי עד שהאלבום סוף סוף יצא.

הלהקה היא טריו (להקה בת שלושה חברים) שמנגנת בלאק מטאל אפל ומגוון למדי ומורכבת מחברים לשעבר ב-Hyadninger (שהייתה חתומה אף היא ב-Total Rust והוציאה אלבום דרכם), Bethlehem ולהקות נוספות בסגנון, והאלבום משקף את הניסיון והכישרון של החבורה הצרפתית בבלאק מטאל אפל ומרושע. יש לציין שהסאונד פה הרבה יותר עבה מהסאונד שמאפיין את רוב ההוצאות בז'אנר כשהבס נשמע פה (משהו שלא מאפיין בלאק מטאל), התופים מקבלים סאונד מלא שנותן לכל תוף ומצילה את המקום שלהם והגיטרות קיבלו פה סאונד שהוא אמנם חד מאוד וקר אבל לא בלתי שמיע. סאונד מהסוג שמעביר את מה שהמוזיקה צריכה להעביר בלי לפגום באיכות השמע. הסולן פה גם שונה מרוב סולני הבלאק מטאל כשאת רוב תפקידי השירה הוא מבצע בסגנון ששכיח יותר בלהקות הארדקור מאשר בלהקות בלאק מטאל.

האלבום מתחיל עם השיר Chao Ad Chao שמתחיל בריף שגדוש ברשע וקור טהורים ובבלאסט ביטים איטיים (יחסית) שנגררים ואליהם מצטרף הסולן שנוהם בגראולים נמוכים כשלכמה רגעים אפשר לשמוע את השירה הנאנחת והכואבת שמאפיינת את Attila מ-Mayhem שזו בהחלט מחמאה בהתחשב בכך שהוא אחד הסולנים הכי מוכשרים והכי מוצלחים בהעברת רגשות שנתקלתי בהם. בשלב מסויים הקצב מתחלף לקצב ת'ראשי כשהגיטרות הופכות למרושעות יותר ויותר ואפשר להרגיש את הניבים שלהן ננעצים באוזניים של המאזין. השיר בן כמעט תשע הדקות ממשיך לשמור על עניין כשהתופים נכבים לפתע ונותנים את כל הבמה לגיטרה שממשיכה לעשות עבודה מעולה ולאחר מכן התופים נכבים ונדלקים לסירוגין במקצב מטלטל ראשים. עד עכשיו אני מרגיש שאולי נמצאה מחליפה מתאימה ל-Mayhem שמבחינתי הפסיקה לספק את הסחורה אחרי האלבום הראשון ולעומתה, Void Paradigm מחזירה את האווירה האפלה והכבדה שאבות הבלאק מטאל איבדו אי שם בין הלוויות.

אחרי הכאוס נכנס Fighting The Silence (שהוא אגב, השיר היחיד שיצא לשמיעה מוקדמת ביוטיוב ופשוט משך אותי לעקוב אחרי הלהקה) עם רעש רקע בן שנייה או שתיים שמיד אחריו מתחילה מלודיה אכזרית מצד הגיטרות, גיבוי מצוין מצד הבאס ותיפוף שמתחיל פשוט והופך ליותר ויותר מורכב ומעניין עם הזמן. הסולן שקורע את הגרון שלו נותן פה עבודה מדהימה והשירה האגרסיבית שלו מוסיפה המון. הפזמון של השיר גדול והגיטרה שמלווה את הסולן יחד עם התיפוף הלא נורמלי יוצרים טירוף אחד גדול. לקראת אמצע השיר ישנה הפוגה בת כמה שניות ואחריה מתחיל קטע מהסוג שתופס אותי פעם אחר פעם. הריף האפל והתיפוף האיטי מזכירים לי את הבלאק מטאל של תחילת שנות התשעים והקטע הזה הוא כנראה הקטע הכי טוב בשיר. הסולו שמגיע לקראת סוף השיר ונמשך את הסוף שלו מורכב וסוחף וסוגר שיר מדהים בצורה מדהימה.

Symmetrichaos מתחיל בצורה דומה לשירים הקודמים כשהבלאסט ביטים מצעידים את הגיטרות לקראת שבירה פתאומית כשהתופים נכבים לגמרי והגיטרה נותנת קטע שלא היה מבייש אף להקה בסדר גודל עולמי. התופים חוזרים והחבורה מבצעת קטע איטי שממשיך לנגינת קלין מלאת אווירה של הגיטרה בגיבוי הבאס שמכניס בנגינה המון עומק, ובליווי תיפוף איטי וקטע דיבור מצמרר שמרגיש כמו זחילה בתוך מסדרון חשוך וקר. בשלב מסוים הסולן חוזר לגראולים ומשלב אותם בדיבור הכבד והמצמרר שלו והשילוב הזה מרגיש במקום ואפילו הכרחי. לאחר סיום הקטע בן שלוש הדקות חוזר ארסנל הבלאסט ביטים והדיסטורשן לתת בראש ולאחר לא הרבה זמן שוב אותו קטע איטי, נקי ומצמרר חוזר עם מעברים מרשימים על התופים שרק מראים את הרמה של הבחור שיושב מאחורי מערכת התופים ועם הגראולים הכואבים שממשיכים לעשות את העבודה בצורה מצוינת עד שהשיר נגמר. השיר הבא שנושא את שם הלהקה נפתח בשאגות עוצמתיות מצד הסולן שאני יכול לומר עליהן שהן אפילו כמעט בורזומיות (אילו היו יותר גבוהות). השיר נגרר בצורה כמעט דומית עם ריפים אפלים וקרים ושאגות עוצמתיות וכואבות כשהתופים האיטיים גוררים את המאזין לאט לאט. אחרי חמש דקות הקצב עולה ומשתחלים להם מעברי תופים מצוינים כשהגיטרה והבאס משתפים פעולה לכדי קטע מלא כאב ועוצמה בתוספת הסולן מצוין שמוסיף את העוצמה שלו ושוב הקצב יורד וחוזר לקטע הקודם ושוב חוזר לקטע המהיר יותר לקראת סוף השיר בן העשר דקות והשיר נחלש לאט לאט עד שהוא מתחלף הקטע אלקטרוני קצר ומוצלח.

Burning Cathedrals מתחיל בקטע קלין כבד ומדהים של הגיטרה כשהבס כל הזמן מוסיף עומק ועובי ומגבה אותה ויוצר שוב שילוב גדול. לאחר דקה עוברים חזרה לדיסטורשן והשיר נכנס במקצב איטי וכבד ובקטע גיטרה מלודי יחסית עם השירה האיטית שעוקבת אחרי קצב התופים ומוסיפה לכבדות של השיר ופתאום בבת אחת הדאבל באס נכנס בגדול לקטע מהיר עם ריף כבד ומצוין (ואפילו קצת ת'ראשי) שמתחלף לסירוגין בליווי קר, מהיר ומופתי לשירה. החילופים האלה ממשיכים עד לשנייה האחרונה שבה השיר מסתיים בבת אחת כשרק ההד של הסולן ממשיך עד שנכבה גם הוא. השיר האחרון, Timeless Nothingness, הוא בדיוק כמו משמעות השם שלו, עשר דקות אינסטרומנטליות, מונוטוניות וריקות. הוא מתחיל בנקישה על ברזל שנמשכת עד סופו כשלאט לאט נכנס הבאס שמקבל פה סולו וסאונד של גשם. לאט לאט נכנסים גם קלידים שנותנים תחושה של בית קברות  וככה זה נמשך במשך עשר דקות. אחרי כל הפצצת הבלאק מטאל שקיבלנו קודם ככה זה נגמר? אני די התאכזבתי. למרות שאני חובב אווירה בבלאק מטאל שלי, ולמרות שהקטע הזה אווירתי לגמרי, הוא מרגיש לי כמו משהו שחולף ליד האוזן, לא מצליח לעניין באמת ובגלל האורך המוגזם בשלב מסוים הופך למעיק ואחרי הדקה החמישית אני כבר מרגיש צורך לסגור את זה. אם אני לא סובל Outro's שאורכים חצי דקה, מה אני אמור להגיד על אחד שאורכו עשר דקות?

אז אווירה יש? רוע טהור יש? כבדות מקסימלית יש? סאונד שנותן במה לכולם יש? מה עוד אפשר לבקש? האלבום הזה הוא חידוש מרענן מהסוג שנוחת אחת לכמה שנים בז'אנר הזה שלרוב נטחן על בלאק המערות שעבר זמנו ומראה שלז'אנר יש עוד מה לתת לעולם המטאל. כרגיל, אני לא מאוכזב מהיכולת של Total Rust לאתר להקות שעושות מוזיקה איכותית ולהחתים אותן. הפעם הם באמת שיחקו אותה (אפילו יותר מהפעמים הקודמות). אם אתם אוהבים בלאק מטאל טוב ומחפשים משהו מעניין לשמוע אני ממליץ לתת האזנה לאלבום הזה שמשלב בעצם את כל מה שטוב בבלאק, מגוון המון, שומר על עניין ואפילו מוסיף יתרונות מוזיקליים מבחוץ שהופכים אותו לאלבום מעולה. אם לא נתייחס לנפילה שבאה בסוף, יש פה חמישה שירים מעניינים ברמה גבוהה. Void Paradigm ללא ספק רכשו לעצמם מאזין נוסף ואני באופן אישי מתכוון לעקוב אחריהם ולראות אם הם יממשו את הפוטנציאל העצום שלהם ויגיעו רחוק כמו שמגיע להם.

4/5

Cryptopsy - Cryptopsy


להקה: Cryptopsy
אלבום: Cryptopsy
ז'אנר: Death Metal
תאריך יציאה: 14/9/2012


אחרי הרבה דיבורים והבטחות בא עלינו לטובה אלבומם החדש של מפלצת הדת' מטאל הקנדית Cryptopsy שמצדם דאגו שמי שעדיין נותר בו קמצוץ של תקווה לחזרה למיטב יזכור את תאריך היציאה שהלך והתקרב ע"י פרומו מהיר שהיה סביר, שחרור של שני שירים מתוכו לפני כחודש והפצה מוקדמת למסקרי המטאל שמצדם שיבחו אותו (ובצדק). הלהקה התחילה את הדרך בשנת 1988 בשם Necrosis ובשנת 1994 הוציאה את אלבום הדת' האכזרי והמהפכני Blasphemy Made Flesh. בשנת 1996 בא ה-אלבום שלהם None So Vile שלקח את הברוטאליות האינסופית של קודמו יחד עם השפעות הג'אז צעד אחד קדימה ויצר אלבום מטורף לחלוטין ששילב תיפוף טכני ואגרסיבי בצורה קיצונית, ריפים ברוטאליים ומדהימים, את הקול השטני של Lord Worm (שלא נוכח באלבום החדש לצערי) והכי חשוב, את הבאס המדהים שמדי פעם אפילו קיבל סולו של כמה שניות והוביל את המשך השיר (כמו ב-Slit Your Guts או Orgiastic Disembowelment). לאחר מכן Lord Worm עזב (וחזר בין 2003 ל-2007) והרמה של אלבומי הלהקה ירדה בצורה משמעותית עד לאלבום האחרון שהיה דת'קור לחלוטין והבריח את כל מי שקיווה שהלהקה תחזור לעצמה.

לקראת האלבום גויס מחדש Jon Levasseur הגיטריסט שניגן ברוב אלבומי הלהקה (למעט הקודם) וזה כולל גם את שני האלבומים הראשונים שלהם וזה כבר יתרון ראשון לאלבום. היתרון השני הוא הבסיסט החדש של הלהקה שהוכיח את עצמו בנגינה מרשימה על הבאס שלא יורדת מרמתו של קודמו בתפקיד (שלטעמי הוא אחד הבסיסטים הכי טובים במטאל) ובסאונד באס מדהים שמשאיר אותו דומיננטי לכל אורך האלבום ומונע ממנו להיבלע בין כל הכאוס. היתרון השלישי הוא הגישה המוקדמת שהייתה חד משמעית, הלהקה חוזרת לשורשים שלה, מוותרת על השירה הנקייה, הקלידים והשטויות המיותרות (יש גם שטויות לא מיותרות) שהפכו אותה לאכזבה לכל חובב דת' מטאל בין 1996 ועד לאלבום הנוכחי. אמנם נשארו מעט סממני דת'קור במוזיקה שלהם אבל בגדול הם חזרו לעצמם ויצרו אלבום שאני מקווה לפחות שיחזיר את כל המאוכזבים, כי אותי לפחות, הוא שכנע שהם עדיין זוכרים איך לעשות מוזיקה טובה.

האלבום נפתח עם השיר הראשון שפורסם ממנו, Two-Pound Torch שמתחיל עם כחצי דקה של רעש רקע שמתגבר ועובר בבת אחת לגריינדים המוכרים והריפים המפלצתיים והגרנדיוזיים שמתגלגלים להם עד שבבת אחת עוברים לריף דת'קורי מטאל ולמעבר תופים מרשים. Matt הסולן שממשיך עם הלהקה מהאלבום הקודם מציג גראולים עבים ומפלצתיים שאמנם לא מזכירים בשום צורה את הנביחות של Lord Worm אבל מצליחים להשלים מעט את החלל העצום שהוא הותיר אחריו. כמו באלבומים הטובים של הלהקה, במהלך השיר כל הזמן הריפים והמקצבים משתנים ולפעמים נדמה שעברנו שיר בלי לשים לב וזו עוד מעלה של הלהקה המדהימה הזו. היא סוחפת, היא גורמת להאדבאנג לא רצוני ומצליחה להשאיר את המאזין מרותק לכל אורך השיר. בשיר הבא Shag Harbour's Visitors כבר רואים השפעה יותר גדולה של הבאסיסט שמתחיל בבאס ליין שקט ותוך 15 שניות כל הכלים מזנקים יחד ומצטרפים למלודיה שמוביל הבאס כמו בימים הטובים. השיר עובר לחלק יותר גרובי שלו, חוזר שוב לחלק אותו מוביל הבאס ועובר לקטע איטי ומטלטל ראשים יותר שמזכיר לי קצת את להקת הגריינדקור Benighted. כמו בשיר הקודם, בכל פרק זמן השיר משתנה ועובר בין קטעים ברוטאליים וסופר מהירים, קטעים גרוביים ומקפיצים. לכל אורך השיר Flo Mounier נותן בראש עם מקצבים טכניים ולא אנושיים ומעברים מסובכים ומוכיח שהוא היה ונשאר אחד ממתופפי הדת' מטאל הטובים ביותר שהיו אי פעם.

Red-Skinned Scapegoat שיצא יחד עם השיר הראשון מהווה לדעתי את הפסגה של האלבום הזה מכמה סיבות: הראשונה היא שבאס פה מקבל המון מקום. בין אם זה בפתיחה ובמהלך השיר שבו ניתנות לבאס שניות מעטות לבד בקדמת הבמה כמו בזמנים עברו (ובכלל בהשתלבות שלו בשיר) ובין אם זה בסולו הבאס הג'אזי והמרענן (והדי ארוך) שבפעם הראשונה ששמעתי את השיר השאיר אותי בפה פתוח. הסיבה השנייה היא שהריפים פה פשוט מדהימים והסולו שובר ראשים. זה נכון שההבדל הוא לא שמיים וארץ בין שאר השירים לשיר הזה אבל פה ושם יש קטעים שפשוט מפילים אותי מהכיסא. הסיבה השלישית היא שינויי הקצב הלא נורמליים שיש פה מבחינת התופים שנעים בין גריינדים ובלאסט ביטים סופר מהירים ואכזריים לבין שבירות קצב איטיות יחסית (וכמובן כל מה שבא באמצע). Damned Draft Dodgers מפסיק את הרצף של השירים שנפתחים לאט ובהדרגתיות ופשוט פותח את כל הזוהמה והבהמתיות שלהם בבת אחת. עוד לא נגמר השיר הקודם וכבר השיר הזה מתפרץ בכל הכוח שלו ודוהר קדימה בין המהירות והאגרסיביות הלא מתפשרות שלהם לבין קטעים יותר כבדים ופחות מהירים. כך הבלאגן נמשך לו. רגע אחד שנמצא על התפר שבין הדקה השניה לשלישית (ואם נהיה מדויקים אז 1:50 ומשהו) ונשמע ממש כמו הפתיחה של Defenstration שפתח את האלבום הראשון של הלהקה שזו כמובן ברכה ענקית וצעד חיובי. לקראת סוף הדקה השלישית של השיר נכנס קטע תמוה מאוד (בקטע טוב) שנשמע קצת כאילו מישהו נכנס למעלית, פתח מיקרופון, יצא מהמעלית והוסיף את החלק הזה לשיר. אחריו השיר חוזר למסלול עד שהוא מסתיים.

ופה מסתיים החלק הראשון והמעניין יותר של האלבום. השירים שבאים אחריו ממשיכים באותה נוסחה של מהירות אינסופית, שבירה פתאומית, שינויים קצת פחות תכופים ופחות או יותר לוקחים את השירים הראשונים וממשיכים את הקו הזה מינוס החלקים המעניינים יותר או המטורפים (או השטותיים להחריד). בשלב הזה האלבום ממצה את עצמו ואותי באופן אישי מאבד קצת. זה כמובן ממשיך באותו קו מבורך שאפיין את השניים הראשונים ופה ושם יש קטע נחמד שתופס את האוזן אבל הם נשמעים בהחלט פחות מושקעים ודורשים עוד עבודה שחסרה פה כדי להשוות רמה ועניין לציבור עם הארבעה הראשונים. אמנם יש פה עדיין את אווירת האימים והמפלצתיות אבל זה כבר לא מלהיב או מעניין במיוחד.

בסופו של דבר, האלבום הזה באמת עולה על כל ציפייה שהייתה לי מהלהקה הזו. המאזינים שלה כל כך התרגלו לזה שהלהקה לא מסוגלת להוציא חומר ברמה של שני האלבומים הראשונים שלה שכששמעתי שהם עומדים להוציא עוד אלבום לא הבנתי בשביל מה עוד הפעם. כשיצאו שני השירים ממנו לפני חודש התחלתי לשנות את דעתי לגביו ועכשיו אני משוכנע שעוד יש להם את זה ושצפויות לנו עוד שנים של דת' טכני איכותי מבית היוצר שלהם. למרות הנפילה שמתחילה בחצי השני שלו, זה אחד מהאלבומים היותר טובים שיצא לעולם המטאל (והדת' בפרט) לראות השנה ואולי אפילו בשנים האחרונות ובסופו של דבר, אם אתם אוהבים דת' מטאל איכותי ומפלצתי וגם אם התאכזבתם נואשות מהאלבומים הקודמים של הלהקה, אני ממליץ לכם לתת לו שתיים-שלוש שמיעות. אתם לא תתחרטו.


4/5

יום שבת, 15 בספטמבר 2012

Enter Shikari - A Flash Flood of Colour








להקה: Enter Shikari
אלבום: A Flash Flood of Colour
ז'אנר: Post-Hardcore
שנת יציאה: 2012


שוב הם עשו את זה. שוב הם השתנו להם והנה כ-5 שנים אחרי האלבום הראשון Enter Shikari נראים ונשמעים אחרת לגמרי. הם התחילו ב-2003 את הדרך כלהקת מטאלקור אלקטרוני וילדותי וב-2007 הוציאו אלבום ראשון אחרי כמה הוצאות קודמות. האלבום שהיה כיפי ומעניין הציג את אותה להקה של ילדי פוני תזזיתיים שעושים מטאלקור עם תוספת של מוזיקה אלקטרונית אבל נראה שלא לוקחים את עצמם מאוד ברצינות עם שירים מעט שטותיים. ב-2009 הלהקה שינתה כיוון והשירים הפכו למעט יותר מלודיים, עם יותר אלקטרוניקה ויותר שימוש בשירה נקייה על פני הגראולים (שאצל Rou, סולן הלהקה שניהם מצויינים) שהפכה ליותר גברית (במגבלות הגבריות של שירה נקייה בקור ככלל) ופחות ילדותית. הליריקות נעשו רציניות יותר וירדה הכמות המעיקה של קטעי המעבר האלקטרוניים המשעממים עד מוות. בהמשך גם ירד הפוני מהראשים של רוב חברי הלהקה רשימת השירים התקצרה והנה אנחנו עם Enter Shikari מודל 2012. אין פוני, המוזיקה נשמעת יותר מגובשת ובוגרת, הליריקות ממשיכות בקו הפוליטי והרציני, הגיטרות נדחקו מעט לטובת המוזיקה האלקטרונית (שחוטאת לה מדי פעם ב-Dubstep שנשמע לא רע אגב) ו-Rou המצוין עשה עבודה טובה מאוד על עצמו וכעת השירה הנקייה שלו מרשימה, הגראולים שלו כבדים ומקצועיים יותר והצווחות שלו ייחודיות יותר ומוסיפות לשירים.

את האלבום אפשר לחלק ל-3 קבוצות. יש את השירים האגרסיביים יותר שמזכירים לנו שהלהקה עדיין מנגנת קור במלוא העוצמה, יש את השירים שהם לא מאוד כבדים אבל יש בהם את העוצמות שלהם ולמרות שכמות הגראולים, הריפים הכבדים, המהירות והדאבל באס לא ממלאים אותם הם עדיין מהנים וגורמים להדבאנג אכזרי. הקבוצה השלישית מכילה שלושה שירים שנשמעים כאילו Enter Shikari התבלבלו וחשבו שהם Coldplay. אני לא מוצא שום תיאור טוב יותר לשלישייה הזו. שירים עייפים מדי, מלודיים מדי ומאולצים מדי שהיה עדיף אם לא היו בכלל.

בקבוצה הראשונה יש לנו את System... Meltdown שיחד בונים כניסה הדרגתית לתוך האלבום. אמנם System... הוא לא שיר מטורף, הארדקורי במיוחד או איך שלא תרצו לקרוא לזה אבל הוא כתוב טוב ובנוי כחלק אחד עם השיר שבא אחריו. ...Meltdown כבר נכנס במלוא העוצמה עם ברייקדאון אלקטרוני מסחרר ומיד עובר חזרה למהירות גבוהה ומטיף לנו לפרק כבר את המדינות. השורה שתפסה אותי ומבחינתי נכונה והייתה נכונה תמיד היא "Countries are just lines, drawn in a sand with a stick" וכבר בשיר הראשון הלהקה חושפת אותנו למסר שלטענתה היא מעבירה בכל שירי האלבום (ולמעשה גם בקטע הפתיחה של האלבום הקודם - We must unite! חייבים להתאחד!). מסר שמעודד גלובליזציה ואיחוד של האנושות תחת מטרייה אחת ושמירה על העולם שלנו שנהרס בגלל זיהום ומלחמות. השיר הבא בקבוצה הוא Sssnakepit המוכר יותר שמתחיל בסולו דאבסטפ (למעט התופים ופה זה המקום להלל את המתופף שמחקה במקצועיות מדהימה את המקצבים האלקטרוניים) ועובר לשאר השיר שמזכיר לי מטאלקור על גבול הגרוב מטאל ובסופו ברייקדאון רצחני. יש לציין גם את Arguing With Thermometers שנפתח כבד ועובר לשיר קליל יותר אבל עדיין מביא קריצות של כבדות פה ושם ועוסק בהרס של הטבע או את Ghandi, Mate Ghandi שהחלק האלקטרוני שלו (בפתיחה הדי ארוכה) נשמע קצת כמו הצליל הקומי של החלקה על בננה בסרטים בלופים ושלאחריו השיר מתפתח בכיוון מעט דת'קורי וכולל ניסיון לעשות גראול של Chris, הבסיסט הלא יוצלח ועטור הפוני שבחיי, באלבום הזה הוא זמר פשוט נוראי ולא משנה באיזה סגנון הוא מנסה לשיר.. בשביל מה זה היה הכרחי? באלבומים הראשונים הוא אמנם עשה עבודה נפלאה בחלקת השירה אבל פה זה איום ונורא - והתמוטטות עצבים של Rou עם עידוד קל מהחברים שמחזיר את השיר לכיוון קצת פחות כבד. האחרון בחלק הזה הוא Hello Tyrannosaurus, Meet Tyrannicide שבחלק אחד שלו מלווה בשירה נקייה וזמזום אלקטרוני ובחלקו השני הוא כבד יותר ומלווה בצווחות של Rou כשכל הכלים חוברים לשיר קור עצבני.

בקבוצה השנייה יש לנו את Warm Smiles Do Not Make You Welcome Here שאמנם שקט בחלקו הגדול אבל השירה מלאת הרגש של Rou בפזמון, הקצב המדבק והריף הקליל עושים את העבודה ובגיבוי החלק היותר רועש, הדיבור האלקטרוני המגניב שחוזר באלבום מדי פעם והברייקדאון הגדול יוצרים שיר מצוין שלוקח את מה שהם עשו באלבום הקודם והופך אותו לאפילו יותר איכותי ומקצועי. השיר השני שסוגר את הקבוצה הזו הוא Pack of Thieves שמתחיל בפתיחה קצת חלשה ביחס להמשך הקופצני שמציג את השינוי ש-Enter Shikari עברו עם הזמן. יש פה נתח גדול של אלקטרוניקה שנשמעת טוב, גיטרה זניחה שתורמת ככלי רקע ושירה נקייה מעט מלוכלכת ופרועה של Rou שמצליח לסחוף בשיר הזה ומראה ששירה נקייה לא חייבת להישמע כמו מה שעשו ממנה חבריו לז'אנר. הברייקדאון שנפתח בדיבור אלקטרוני (אני מת על זה) ובצווחה מכניס עניין לשיר וגורם לטלטול בלתי פוסק של הראש עד החזרה לשיר והסיום המצוין.

בקבוצה המיותרת שוכנים כמה שירים שמציגים מגוון בעיות מרגיזות במיוחד. הראשון הוא שיר הכמעט פופ שגורם ל-Enter Shikari להישמע Post-Coldplay יותר מאשר Post-Hardcore - Search Party שמכיל את אותו Chris המעצבן עם הקול המחריד בפזמון. באופן כללי הגישה בשיר הזה איומה ונשמעת כמו חיפוש אחר קהל רחב יותר והייתה יכולה להיכנס בתור הסאונד של הפרסומות של רשת "פלאפון". אני ממש לא מצפה לזה מ-Enter Shikari ולמרות שלקרוא לשירים כמו Wall או Gap In The Fance "כבדים" יהיה חטא וטמטום, לפחות הם היו מעניינים ויצירתיים ולא משעממים כמו השיר הזה. הבא בתור הוא Stalemate האקוסטי כמעט לגמרי שמציג נגינה בנאלית ושירה בנאלית בתוספת שורות מקוממות כמו "זרחן נופל על פלסטין" (ואם אני צריך להסביר לכם למה זה שקר שנובע מבורות בריטית טיפוסית אני אמליץ לכם לקרוא קצת על ההיסטוריה של צה"ל ולגלות שהדבר הזה קרה רק פעם אחת ושאנחנו חטפנו זרחן חזרה לאחר מכן על טיל פלסטיני). באופן כללי אני לא סובל שירים אקוסטיים שנעשים ללא טעם ונכנסים לאופנת ה"נתן גושנים" החדשה. אני פשוט לא מסוגל לשמוע את זה וציפיתי מהם ליותר. האחרון ברשימה הוא גם השיר שסוגר את האלבום - Constelations שמציג ניסיון נואש לחזור למה שנעשה בשיר האחרון של האלבום הקודם שהיה מדהים בכל קנה מידה. אבל מה? השיר הזה יצא מלוקק מדי, מאולץ מדי ובאופן כללי הייתי מנחש שזה שיר של שלמה ארצי אם הוא היה אינסטרומנטלי לפני שהייתי מהמר עליהם (ויש לי סיבה טובה. באלבום שלו מ-2004 "צימאון" שהיה משעמם ומעצבן יש שיר שדי דומה לדבר הזה). בקיצור, הקבוצה הזוועתית של האלבום שעדיף היה אם לא הייתה נכנסת ומלכלכת אלבום שהיה יכול לקחת חמישה כוכבים ולהיות הפסגה בקריירה של הלהקה.


בכל אופן, למרות הכתם יש פה אלבום מקצועי שהעבודה הקשה עליו וההתבגרות של ההרכב בין האלבומים פשוט זועקים מכל פינה שלו (חוץ מאלה המעצבנות). שומעים פה הרכב מגובש יותר מבחינת החומר שיוצר שירים מעניינים לרוב עם שכבה אלקטרונית עבה יחסית שמייחדת אותם ועשויה טוב (מה שמוביל לזה שהיא פשוט מוסיפה המון ללהקה בכלל ולאלבום בפרט), באס מוצלח שמוסיף המון עומק לצליל, Rob המתופף המוכשר שמוביל קטעים שלמים בצורה יוצאת דופן ומצליח להתחקות אחרי הקצב הבלתי אפשרי שמכתיבים הקטעים האלקטרוניים בשירים כמו Sssnakepit באופן מדויק ומוריד את הצורך בקצב אלקטרוני דופק מוחות והופך את המוזיקה לחיה יותר והגיטריסט Liam שבהינתן המרחב והמקום נותן ביצועים טובים אבל הרבה פעמים הופך לתפאורה ונדחק לצד. על Rou אני מאמין שחפרתי הרבה אבל בשירים כמו Pack of Thieves השירה הסוחפת והמרגשת שלו פשוט לא יוצאת מהראש ובקטעים כמו בברייקדאון של Sssnakepit הגראולים שלו מוסיפים לכבדות ולטירוף במוזיקה (Until We're Not!). האלבום הזה אמנם פחות טוב מקודמו לפי דעתי אבל כשלעצמו הוא מדהים ונותן מנת Post-Hardcore עשויה היטב ישר לפרצוף. אני נהניתי - יאבה דאבה דו!

4/5