Tenacious D-Tenacious D

                                                                               

                                                                       להקה: Tenacious D

                                                                       אלבום: Tenacious D

                                                                      ז'אנר: Comedy Rock

                                                                     תאריך יציאה: 3.10.2001

Tenacious D להקה אדירה אשר משלבת הומור חד ומוזיקה קלילה יחסית כדי ליצור שירים מטורפים וחסרי רסן. ללהקה הייתה תוכנית טלוויזיה בשנים 1997-2003 ואלבומם הראשון יצא בשנת 2001 ושמו כשם הלהקה.

את הלהקה הקימו קייל גאס וג'אק בלאק אשר מוכר יותר כשחקן קולנוע מצליח, השניים נפגשו באדינבורג סקוטלנד בזמן האדינבורג פריד'ג שהוא פסטיבל אומנות גדול. הלהקה עצמה נוצרה בלוס אנגלס קליפורניה.

Tenacious D הוא אלבום הבכורה של הלהקה, שאחד משיריו, Tribute, מהווה הקדמה לאלבום הבא והסרט שיצא במקביל אליו שמספרים את סיפורה של הלהקה. אותו סיפור המסופר בקצרה בשיר. אם תשימו לב גאק בלאק וקייל גאס מחליפים בין התפקידים של התלמיד והמורה בסרט: למשל הדוגמה שהכי ניתנת להבחנה היא הדיאלוג ב-CockPushups באלבום הראשון והדיאלוג על הנושא בסרט.

האלבום מורכב משירים ומקטעי דיבור קומיים שבלעדיהם האלבום לא היה אותו דבר. הקטעים הללו מצחיקים ומלאי ניבולי פה מרשימים. בין השירים שממילא קורעים אותי מצחוק הם רק מוסיפים. משירים על מפגשים עם שדים ועד לשירים על בנות שצריכות לשירותים וגם על סקס רך האלבום יקח אותכם לחוויה אדירה של בידור אם מוזיקה טובה.

גאוני זה מה שאני יכול לומר. השילוב פה בין שירים ודיאלוגים קומיים על חיי הלהקה מאוזן בצורה טובה ועוד רוק אחח כל מה שאני יכול לבקש באלבום אחד. השירים קצביים וחלקם מתחילים רגוע ונגמרים בבום גדול. שירים חזקים במיוחד שהמאפיין הזה בולט בהם הם Double Team הקליט וההמנוני שמתחיל בקטע גיטרה אקוסטית שקט יחסית ולאחר זמן מה ההטרדה המינית עוברת להילוך גבוה יותר והשיר רק מתחזק (ונגמר בצעקות Hail Satan!). עוד שיר שעונה למאפיין ואהבתי במיוחד הוא Explosivo שמתחיל בפתיחה רגועה יחסית ותוך כעשרים שניות מתחמם לכדי שיר הבי מטאל רציני.

לעומת השירים האלה, ישנם שירים כמו Fuck Her Gently או Wonderboy שהם בגדר "השיר השקט של האלבום" ונותרים להם במנגינות האקוסטיות. בחלק מהמקרים זה עובד ובשילוב עם הליריקה המטרידה מעט Fuck Her Gently הוא אחד מהשירים האהובים עליי באלבום אף על פי שהמנגינה שלו רדומה מעט. לעומתו, Wonderboy הוא נפילה איומה. שיר משעמם שלא מתפתח ולא מצליח לעניין ולו לרגע וחסר גם בליריקה שתיצור עניין בו.

כמו שנאמר קודם, הקטעים הקומיים מוסיפים המון לאלבום ומצליחים להצחיק ולהוסיף להנאה שבאלבום. Inward Singing המרושע תקוע בראשי כבר שנים בגלל כמות הקללות הטראגית שמשתחררת בשתי הדקות שבהן הוא מתנגן. גם קטעים כמו Friendship Test הקצרצר והמטופש למדי או Drive-Thru שהוא קטע ארוך (כ-4 דקות) הצליחו להעלות את רף הכיף המתפרץ מהאלבום והצחיקו מאוד.

זה אלבום מומלץ וששווה האזנה לכל אלו שאוהבים רוק ושיש להם חוש הומור. אז אם אתם עונים על הקריטריונים הנ"ל, רוצו להוריד או לקנות את האלבום וליהנות משפע של הומור זול ונמוך אבל מצחיק ומשירים איכותיים למדי.

!HAIL SATAN

                                                                                  4.5/5

סקירת אלבום: Hellyeah - Band of Brothers

להקה: Hellyeah

אלבום: Band of Brothers

ז'אנר: Groove Metal

תאריך יציאה: 17.7.12

האם זה יתכן? המלכה חזרה? כנראה שלא. דיימבאג כבר לא יצא מהקבר וינגן שירי פנטרה חדשים אבל אחיו ולהקתו שבעיני (וכרגע יותר מתמיד) מסתמנים כיורשים של מלכת הגרוב, Pantera מחזירים את רוחה של המלכה מן המתים באלבום חדש שחלק ניכר ממנו נשמע כמו Pantera. למרות שאני בטוח שרבים ישמחו לשמוע שירים שיזכירו את Pantera בימים הטובים שלהם, אני אישית התעצבתי מעט וזאת בגלל שהלהקה תפסה באלבומה הקודם כיוון טוב שהיה יכול להתפתח למקומות יותר טובים מאשר לאלבום Pantera חלקי ולמרות זאת יש לומר שהאלבום נשמע בועט, כבד ומפלצתי כמו שהקודמים לא היו.

האלבום נפתח בדהירה מהירה שמעלה באופן אוטומטי אסוציאציה לימי פנטרה הגרוביים. כמו באלבום הקודם, הפתיחה מהירה (אף על פי שהפעם אנחנו מגיעים ישר לעניין בלי פתיחה ראשונה) וצ'אד צווח עד שהמעיים שלו עפים החוצה. כבר בשיר הראשון מסתמן שינוי בסאונד שנהיה עבה הרבה יותר. כמעט "משוגע". הבאס העבה מורגש, הגיטרה עבה גם היא עם סאונד כבד והתופים הולמים בכל העוצמה. War In Me נחלש לאט לאט עד שעובר לשיר הנושא שלי אישית מזכיר בתחילתו את Eyes Corrected של אגדת המטאלקור המקומית Matridcie. גם כאן הצל של פנטרה מורגש בבירור והשיר מרגיש כמו חזרה למערב הפרוע של Stempade. בשיר הזה נחשפים בפנינו שוב הקלינים של צ'אד בפזמון שלמרות השנאה שלי כלפי דברים מהסוג הזה מצליחים להקסים בחספוס באינסופי שלהם. השיר יוצא להפוגה קלה מההפגזה בסולו קצרצר וחוזר לקטע שדומה לפתיחת השיר ושוב חוזרים להפגזה במלוא הכוח עד לסולו השני שאחריו נגמר השיר. השיר השלישי, Rage\Burn יכול היה בכיף להיכנס לאלבום Down Low. הריף הקבוע והכבד מוביל אותו, התיפוף מגבה אותו ולעתים משתנה למקצב מגניב בהחלט והבס הולם בעצמותיו של המאזין ומוסיף לגרוביות של השיר.

מכאן והלאה ידידיי, אפשר כבר להבין את הלך הרוח של האלבום ואם תרשו לי לומד, המלכה חזרה! אין ספק שיש פה גם את המגע האישי של Hellyeah אבל באופן כללי ניתן לומר שזה יותר אלבום של Pantera האגדית מאשר של היורשת הלא רשמית שקמה לה. הגרוב מרביץ, הסאונד הוא מאוד Pantera ואפילו יותר כבד וניתן למצוא דמיון בינו לבין זה של Vulgar Display of Power. הלהקה נשמעת כאילו שהיא החליטה לזנוח את הרעיונות הדרומיים שגרמו לה ליצור שירים כמו Cowboy's Way או Hell of A Time שהייתה בהם החתימה הייחודית ל-Hellyeah ולאמץ את Pantera כמודל מוזיקלי מוביל.

 לעומת זאת, בכמה שירים ניתן למצוא את אותו חותם של Hellyah שנקי מהפנטריות שנדבקה לאלבום הזה ב-Bigger God שאמנם גם הוא כבד במיוחד ונשאר בגבולות המוזיקליים של האלבום אבל נוטה יותר להיות דומה לשירים כמו Pole Rider מאשר ל-Walk או A New Level. שיר איטי יותר מהשאר ומתהדר גם בשירה הנקייה (עד כמה שהיא יכולה להיות נקייה בהתחשב בזה שאנחנו מדברים על צ'אד גריי ולא על ICS Vortex) ובמלודיה פחות כבדה ורצחנית שמאפיינת את שאר השירים. אחריו מגיע Between You And Nowhere שממלא את מקומם של Better Man או You Wouldn't Know. ממשיך מקומם. השיר האקוסטי של האלבום לא נופל מהקודמים ומציב מלודיה דרומית לחלוטין ושירה נקייה שממשיכה מהשיר הקודם. כמו בפעמים הקודמות, גם הפעם השיר מצליח לרגש וכמו ב-Better Man הליריקה מצליחה להעביר את העצבות והרגשות שיחד עם השיר מצליחים לגעת במאזין. גם הצמד Wm Free ו-Dig Myself a Hole מחזירים אותי אחורה לאותו אלבום בשם Stempade ונשמעים כאילו נכתבו בשנת 2010 אבל משום מה לא הוקלטו יחד עם ההוצאה הקודמת של Hellyah. Dig Myselfe A Hole מעלה את רף האדרנלין עם ריף מקפיץ, סולו קצר אך טוב וצ'אד שמתרוצץ לו בין השירה הנקייה לבין הצווחות העצבניות שלו. התיפוך והבאס משלבים כוחות בשיר כיד לתת מקסימום גרוב ויוצרים יחדיו שיר כבד אבל נשמע 100% Hellyeah.

השיר האחרון, What It Takes To Be Me מזכיר מדי פעם את המהירות של השיר Dig של Mudvayne אליהם משתייך הסולן צ'אד כשמדי לאחר זמן מה נופלת המהירות בבת אחת המהירות ומהריף והתיפוף המהירים אנו עוברים לקטע כבד ואיטי שמלווה בשירה נקייה וחוזר חלילה.

לסיכום, האלבום נשמע כמו ספליט של Hellyah ו-Pantera עם יציאה מדבאיינית יותר מאשר שהוא נשמע כמו אלבום אותו יצרו Hellyah בשם עצמם ולמרות זאת האלבום מביא גרוב מטאל כבד מאין כמוהו באיכות עשייה שלא נראתה כבר זמן רב בשדה להקות החיקוי למלכה הבלתי מעורערת וירצה את רוב מאזיני הז'אנר. אני אישית נהניתי ו-44 הדקות עברו יחסית מהר תוך טלטול בלתי פוסק של הראש ובשבילי זה טוב מספיק.

3.5/5

סקירת אלבום: The Word Alive - Life Cycles

אני בטוח שרובכם (קוראי הבלוג ששומעים קור), מכירים כבר את הלהקה האמריקאית, The Word Alive, שבחודש האחרון (3.7.12) הוציאה אלבום חדש בשם "Life Cycles".

רוצים לדעת עוד על הלהקה הכישרונית, The Word Alive, או על אלבומה החדש והאדיר" Life Cycles" ? המשיכו לקרוא !

להקה: The World Alive
אלבום: Life Cycles
ז'אנר: Metalcore
תאריך יציאה: 3.7.12


הלהקה הכישרונית והמצליחה מאריזונה, אמריקה, שיחררה לאחרונה את אלבומה השני, "Life Cycles".
בשביעי לפברואר, 2012, הלהקה החלה בהקלטת אלבומה השני, אך מעט לפני שהלהקה החלה בהקלטת האלבום, 2 חברי להקה החליטו לעזוב, Dusty Riach, הקלידן ו- Justin Salinas, המתופף .
הלהקה לא נתנה למשבר לעצור אותם בדרכם לאלבום השני, וצירפו מתופף חדש ללהקה חדש בשם, Luke Holland.
האלבום, Life Cycles, אינו הוקלט עם, לוק, שהצטרף לאחר הקלטת האלבום, והוקלט עם חבר של הלהקה בשם, Matt Horn.


האלבום מתחיל עם שיר בשם, "Dragon Spell", שמתחיל במנגינה אלקטרונית ייחודית ביותר וניתן לשמוע שבשיר היה שימוש נרחב ביותר בקלידים \ סינתסייזר, בקטעי מעבר, באינטרו (פתיחה), בפזמון ועוד .
בסופו הוא נקטע, ובמעבר חלק במיוחד האלבום ממשיך לשיר "Wishmaster", שהוא אלקטרוני לא פחות מ"Dragon Spell", וניתן לשמוע שימוש מרובה מאוד בסינתסייזר \ קלידים בברייקדאונים הכל כך טובים בשיר הזה ובכלל בכל האלבום.


המעברים באלבום זה מאוד חלקים, אין שירים אינסטרומנטליים או קלאסים \ אקוסטים. אך למרות זאת, האלבום עדיין נשמע חלק מאוד ולא ניתן בכלל להבין מתי עובר שיר מרוב הנאה.
אחרי כמה האזנות לאלבום, ניתן להבין את היחודיות שלו.
מעברים מדהימים ואלקטרוניים, שירה אדירה, הגיטריסטים אינם מנגנים ריפים מסובכים מדי, אך עדיין שומרים על טכניקה מדהימה ועוצרת נשימה.

באלבומה הראשון של הלהקה, " Deciver ", ניתן לשמוע גם שימוש בקלידים וסינת', אך פחות מהאלבום הזה .
ניתן לשמוע בצורה ברורה מאוד, את השיפור של "טלה" ( הזמר ) בשירה נקיה ומלוכלכת ובנוסף ניתן לשמוע שיפור בנגינת הקלידים והסינת' שבאלבום, מהאלבום הקודם .


באלבום, ניתן לשמוע ליריקה ייחודית ומרגשת כמו ש, The Word Alive, יודעים לכתוב.
השירה המלוכלכת אולי יכולה להישמע פחות רגשית, אך, טלה, יודע לשלוט בשירה הנקיה והמלוכלכת והאלבום מרגש בדיוק ואפילו יותר, כמו, Deciver, אלבומה הראשון של הלהקה .


לסיכום, אני ממליץ לכולכם לשמוע את האלבום. חובבי ה"טרו מטאל" פחות יאהבו את האלבום, אך עדיין האלבום מומלץ מאוד לכולם.
כל השירים מפציצים לגמרי, והלהקה עלתה לרמה חדשה, הם נותנים משהו חדש ומשנים את מה שרוב הלהקות בז'אנר נותנות .

השירים:01 – Dragon Spell
02 – Wishmaster
03 – Entirety
04 – For Your Health
05 – Bar Fight
06 – Life Cycles
07 – Evolution
08 – Hidden Lakes
09 – Ambitionary
10 – Live A Lie
11 – Belong
12 – Room 126
13 – Astral Plane


4.5 / 5

Red Hot Chili Peppers -By the way

להקה:Red Hot Chili Peppers

אלבום:By The Way

ז'אנר: (!Funk (Feel the funk

תאריך יציאה: 9.7.2002

Red Hot Chili Peppers או בקצרה RHCP, הוקמה בשנת 1983 בלוס אנגלס. סגנונה של הלהקה הוא Funk המשלב אלמנטים מכמה סגנונות שונים כגון: ה-punk rock ו- psychedelic rock. מההרכב המקורי נשארו רק שניים. מותו של הגיטריסט הראשון של הלהקה הילל סלובק שמת ממנת יתר של סמים גרם למתופף ג'ק איירונס לפרוש מן הלהקה. רק Anthony Kiedis  ו-Michael "Flea" Balzary נשארו מן ההרכב המקורי אשר השתנה עם השנים.

האלבום By the way הושפע רבות מן החומרים האישיים של הגיטרסיט שהיה בזמנו בלהקה והוא John Fruciante. האלבום נחשב להצלחה גדולה ומכר כ-13 מיליון עותקים בסך הכל. By the way הוא האלבום שיצא אחרי californiacation אשר נחשב להצלחה הכי גדולה של הלהקה. אישית אני מעדיף את By the way משתי סיבות: הראשונה היא שהוא קל יותר להאזנה, כיף להאזין לו. השנייה היא שהאלבום בנוי מעליות וירידות או במילים אחרות שירים רגועים ושירים קצביים. האלבום בנוי ככה שאחרי כמה שירים קיצביים מגיעים השירים הרגועים ומאפשרים מנוחה לאוזניים. אני מצאתי בזה גורם שרק מגביר את חווית ההאזנה.

באלבום ישנם 16 שירים ואורכו כ-69 דקות, שעה ו-9 דקות יכול להשמע כזמן רב אבל מהחוויה שלי עם האלבום אני יכול לאמר שהזמן הזה יעבור במהרה. מרגע שלוחצים על נגן ועד לשיר האחרון, אי אפשר להרגיש את המעברים בין השירים. השיר הראשון כבר יסתיים והשיר השני התחיל ורובכם לא יבחין בכך, אפשר ממש לשקוע לתוך האלבום.

אני? טוב אני אוהב את כל האלבום, אני לא יכול לציין בו שירים חלשים מלבד שיר אחד ממש כבד ששמו Don't Forget Me. השירים הכי בולטים אשר הם המועדפים עליי הם: The zypher song, Can't stop 

ו-Midnight. השירים הללו הם המועדפים עליי מסיבה פשוטה, המלודיה שבהם היא המלודיה שהכי בולטת בכל האלבום. בין השירים הכבדים כמו שציינתי קודם נמצאים Don't forget me, venice queen ו-This is the place. יתכן ואלה יהיו השירים שכן יקטעו את רצף השמיעה שלכם וכמובן רק לאלו שרגישים לכך.

By the way הוא אחד האלבומים הטובים ששמעתי והוא אחד האהובים עליי, כמו לכל אלבום אחר יש לו את הקסם שלו. יש כאלה שיתחברו אליו ויש כאלה שלא. 16 שירים של מוזיקה איכותית, ממש אלבום ששווה האזנה. 

אני לא אפרט לכם על כל שיר ושיר, אבל אני כן ממליץ לכם להאזין לו ולראות בעצמכם (כמובן לכל אלו שעוד לא עשו זאת). 

Long live the funk

 4.5/5