להקה: Cryptopsy
אלבום: Cryptopsy
ז'אנר: Death Metal
תאריך יציאה: 14/9/2012
אחרי הרבה דיבורים והבטחות בא עלינו לטובה אלבומם החדש של מפלצת הדת' מטאל הקנדית Cryptopsy שמצדם דאגו שמי שעדיין נותר בו קמצוץ של תקווה לחזרה למיטב יזכור את תאריך היציאה שהלך והתקרב ע"י פרומו מהיר שהיה סביר, שחרור של שני שירים מתוכו לפני כחודש והפצה מוקדמת למסקרי המטאל שמצדם שיבחו אותו (ובצדק). הלהקה התחילה את הדרך בשנת 1988 בשם Necrosis ובשנת 1994 הוציאה את אלבום הדת' האכזרי והמהפכני Blasphemy Made Flesh. בשנת 1996 בא ה-אלבום שלהם None So Vile שלקח את הברוטאליות האינסופית של קודמו יחד עם השפעות הג'אז צעד אחד קדימה ויצר אלבום מטורף לחלוטין ששילב תיפוף טכני ואגרסיבי בצורה קיצונית, ריפים ברוטאליים ומדהימים, את הקול השטני של Lord Worm (שלא נוכח באלבום החדש לצערי) והכי חשוב, את הבאס המדהים שמדי פעם אפילו קיבל סולו של כמה שניות והוביל את המשך השיר (כמו ב-Slit Your Guts או Orgiastic Disembowelment). לאחר מכן Lord Worm עזב (וחזר בין 2003 ל-2007) והרמה של אלבומי הלהקה ירדה בצורה משמעותית עד לאלבום האחרון שהיה דת'קור לחלוטין והבריח את כל מי שקיווה שהלהקה תחזור לעצמה.
לקראת האלבום גויס מחדש Jon Levasseur הגיטריסט שניגן ברוב אלבומי הלהקה (למעט הקודם) וזה כולל גם את שני האלבומים הראשונים שלהם וזה כבר יתרון ראשון לאלבום. היתרון השני הוא הבסיסט החדש של הלהקה שהוכיח את עצמו בנגינה מרשימה על הבאס שלא יורדת מרמתו של קודמו בתפקיד (שלטעמי הוא אחד הבסיסטים הכי טובים במטאל) ובסאונד באס מדהים שמשאיר אותו דומיננטי לכל אורך האלבום ומונע ממנו להיבלע בין כל הכאוס. היתרון השלישי הוא הגישה המוקדמת שהייתה חד משמעית, הלהקה חוזרת לשורשים שלה, מוותרת על השירה הנקייה, הקלידים והשטויות המיותרות (יש גם שטויות לא מיותרות) שהפכו אותה לאכזבה לכל חובב דת' מטאל בין 1996 ועד לאלבום הנוכחי. אמנם נשארו מעט סממני דת'קור במוזיקה שלהם אבל בגדול הם חזרו לעצמם ויצרו אלבום שאני מקווה לפחות שיחזיר את כל המאוכזבים, כי אותי לפחות, הוא שכנע שהם עדיין זוכרים איך לעשות מוזיקה טובה.
האלבום נפתח עם השיר הראשון שפורסם ממנו, Two-Pound Torch שמתחיל עם כחצי דקה של רעש רקע שמתגבר ועובר בבת אחת לגריינדים המוכרים והריפים המפלצתיים והגרנדיוזיים שמתגלגלים להם עד שבבת אחת עוברים לריף דת'קורי מטאל ולמעבר תופים מרשים. Matt הסולן שממשיך עם הלהקה מהאלבום הקודם מציג גראולים עבים ומפלצתיים שאמנם לא מזכירים בשום צורה את הנביחות של Lord Worm אבל מצליחים להשלים מעט את החלל העצום שהוא הותיר אחריו. כמו באלבומים הטובים של הלהקה, במהלך השיר כל הזמן הריפים והמקצבים משתנים ולפעמים נדמה שעברנו שיר בלי לשים לב וזו עוד מעלה של הלהקה המדהימה הזו. היא סוחפת, היא גורמת להאדבאנג לא רצוני ומצליחה להשאיר את המאזין מרותק לכל אורך השיר. בשיר הבא Shag Harbour's Visitors כבר רואים השפעה יותר גדולה של הבאסיסט שמתחיל בבאס ליין שקט ותוך 15 שניות כל הכלים מזנקים יחד ומצטרפים למלודיה שמוביל הבאס כמו בימים הטובים. השיר עובר לחלק יותר גרובי שלו, חוזר שוב לחלק אותו מוביל הבאס ועובר לקטע איטי ומטלטל ראשים יותר שמזכיר לי קצת את להקת הגריינדקור Benighted. כמו בשיר הקודם, בכל פרק זמן השיר משתנה ועובר בין קטעים ברוטאליים וסופר מהירים, קטעים גרוביים ומקפיצים. לכל אורך השיר Flo Mounier נותן בראש עם מקצבים טכניים ולא אנושיים ומעברים מסובכים ומוכיח שהוא היה ונשאר אחד ממתופפי הדת' מטאל הטובים ביותר שהיו אי פעם.
Red-Skinned Scapegoat שיצא יחד עם השיר הראשון מהווה לדעתי את הפסגה של האלבום הזה מכמה סיבות: הראשונה היא שבאס פה מקבל המון מקום. בין אם זה בפתיחה ובמהלך השיר שבו ניתנות לבאס שניות מעטות לבד בקדמת הבמה כמו בזמנים עברו (ובכלל בהשתלבות שלו בשיר) ובין אם זה בסולו הבאס הג'אזי והמרענן (והדי ארוך) שבפעם הראשונה ששמעתי את השיר השאיר אותי בפה פתוח. הסיבה השנייה היא שהריפים פה פשוט מדהימים והסולו שובר ראשים. זה נכון שההבדל הוא לא שמיים וארץ בין שאר השירים לשיר הזה אבל פה ושם יש קטעים שפשוט מפילים אותי מהכיסא. הסיבה השלישית היא שינויי הקצב הלא נורמליים שיש פה מבחינת התופים שנעים בין גריינדים ובלאסט ביטים סופר מהירים ואכזריים לבין שבירות קצב איטיות יחסית (וכמובן כל מה שבא באמצע). Damned Draft Dodgers מפסיק את הרצף של השירים שנפתחים לאט ובהדרגתיות ופשוט פותח את כל הזוהמה והבהמתיות שלהם בבת אחת. עוד לא נגמר השיר הקודם וכבר השיר הזה מתפרץ בכל הכוח שלו ודוהר קדימה בין המהירות והאגרסיביות הלא מתפשרות שלהם לבין קטעים יותר כבדים ופחות מהירים. כך הבלאגן נמשך לו. רגע אחד שנמצא על התפר שבין הדקה השניה לשלישית (ואם נהיה מדויקים אז 1:50 ומשהו) ונשמע ממש כמו הפתיחה של Defenstration שפתח את האלבום הראשון של הלהקה שזו כמובן ברכה ענקית וצעד חיובי. לקראת סוף הדקה השלישית של השיר נכנס קטע תמוה מאוד (בקטע טוב) שנשמע קצת כאילו מישהו נכנס למעלית, פתח מיקרופון, יצא מהמעלית והוסיף את החלק הזה לשיר. אחריו השיר חוזר למסלול עד שהוא מסתיים.
ופה מסתיים החלק הראשון והמעניין יותר של האלבום. השירים שבאים אחריו ממשיכים באותה נוסחה של מהירות אינסופית, שבירה פתאומית, שינויים קצת פחות תכופים ופחות או יותר לוקחים את השירים הראשונים וממשיכים את הקו הזה מינוס החלקים המעניינים יותר או המטורפים (או השטותיים להחריד). בשלב הזה האלבום ממצה את עצמו ואותי באופן אישי מאבד קצת. זה כמובן ממשיך באותו קו מבורך שאפיין את השניים הראשונים ופה ושם יש קטע נחמד שתופס את האוזן אבל הם נשמעים בהחלט פחות מושקעים ודורשים עוד עבודה שחסרה פה כדי להשוות רמה ועניין לציבור עם הארבעה הראשונים. אמנם יש פה עדיין את אווירת האימים והמפלצתיות אבל זה כבר לא מלהיב או מעניין במיוחד.
בסופו של דבר, האלבום הזה באמת עולה על כל ציפייה שהייתה לי מהלהקה הזו. המאזינים שלה כל כך התרגלו לזה שהלהקה לא מסוגלת להוציא חומר ברמה של שני האלבומים הראשונים שלה שכששמעתי שהם עומדים להוציא עוד אלבום לא הבנתי בשביל מה עוד הפעם. כשיצאו שני השירים ממנו לפני חודש התחלתי לשנות את דעתי לגביו ועכשיו אני משוכנע שעוד יש להם את זה ושצפויות לנו עוד שנים של דת' טכני איכותי מבית היוצר שלהם. למרות הנפילה שמתחילה בחצי השני שלו, זה אחד מהאלבומים היותר טובים שיצא לעולם המטאל (והדת' בפרט) לראות השנה ואולי אפילו בשנים האחרונות ובסופו של דבר, אם אתם אוהבים דת' מטאל איכותי ומפלצתי וגם אם התאכזבתם נואשות מהאלבומים הקודמים של הלהקה, אני ממליץ לכם לתת לו שתיים-שלוש שמיעות. אתם לא תתחרטו.
4/5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה